בערוץ
 
 
 
 
 
 
 
צבא וביטחון 
כשהנערים עלו על טרמפ, התחיל הקיץ שלא היה. רגע אחד מתשע"ד 

כשהנערים עלו על טרמפ, התחיל הקיץ שלא היה. רגע אחד מתשע"ד

 
צבא וביטחון |
 

קיץ 2014 נעצר עבורי, כמו גם עבור כל יתר חבריי הכתבים הצבאיים, ביום שישי בבוקר, 13 ביוני, כאשר התאמתה השמועה על חטיפת הנערים. מאז לא היו לנו לא יום ולא לילה. לא שישי ולא שבת • אור הלר, הכתב הצבאי של חדשות10, בוחר חודשיים וחצי שנדבקו ליחידה אחת - ומאחל לעצמו ולקולגות שנה חדשה הרבה יותר משעממת

 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 

ולבסוף, אחרי הכל, מה שנשאר מהקיץ הרע הזה הם ריחות, תמונות, ותחושות, אבל גם הרבה מאד אנשים, שיוצרים זיכרון אחד שמרכיב יומן אירועים, יומן זכרונות.


למשל סגן אלוף רועי סבירסקי, מפקד גדוד 74 בחטיבה 188 של השריון, קיבוצניק מבית השיטה. ניפגשנו בפאתי מחנה הפליטים דיר אל בלח במרכז רצועת עזה, כאשר הוא וחייליו מאבטחים את לוחמי ההנדסה הקרבית שגילו מנהרה חדשה, והוא מנסה לא להפליג במחשבותיו על אהובתו יוני, שאיתה התחתן כמה ימים בלבד לפני הכניסה הקרקעית.

 

או למשל רב סרן שאול ישראלי, הסמג"ד של 74, שלא התגלח כמה שבועות. כאשר הטנק מרכבה סימן 3 שבו הוצאתי ממרכז הרצועה שבק חיים ופרס זחל, רגע אחרי שהכוח ספג שתי רקטות אר.פי.ג'י שלא גרמו לנפגעים, הגיח משום מקום שאול ישראלי, העביר אותי לטנק שלו ולקח אותי משם בחזרה לשטח ישראל. כשנפרדנו בשטח הכינוס בכיסופים של חטיבה 188, הבטחתי לו שלא אשכח. יום לאחר מכן, באותו שטח כינוס, פגעה פצצת מרגמה והרגה חמישה לוחמים בשטח הכינוס הזה.

 

המבצע לאיתור קרובים

 

התפקיד הקשה ביותר של הכתב הצבאי במבצע אינם השידורים האינסופיים, או הכניסה לעזה עם הכוחות, או הפצמרי"ם שעפים ליד עמדת השידור. הדבר הקשה ביותר הוא לעלות לשידור פעמיים ביום עם רשימות המוות

 

יותר מהכל, יותר מכל שידור, וכל כתבה, וכל דיווח, מה שעסקתי בו רבות במבצע הוא מבצע מקביל, מבצע לאיתור קרובים. טלפונים, מיילים, מסרונים, גם מחברים ומשפחה, אבל ברובם המכריע אימהות, אבות, חברות ובנות זוג שלא הכרתי. הם רצו לדעת איפה הבן והבעל והאח. אם הוא ברשימת הפצועים חלילה, האם הוא ברשימת ההרוגים.


התפקיד הקשה ביותר של הכתב הצבאי במבצע כמו "צוק איתן" אינם השידורים האינסופיים, או הכניסה לעזה עם הכוחות, או הפצמרי"ם שעפים ליד עמדת השידור. הדבר הקשה ביותר הוא לעלות לשידור פעמיים ביום, בשבע בבוקר ובשבע בערב, עם רשימות המוות. שם, דרגה, עיר מגורים. למסור לציבור את ההודעה הקשה מכולן.

 

לצד הרגעים הקשים האלה, היו ב-50 הימים של המבצע גם רגעים טובים. חברת קיבוץ זיקים, טלי קריאף, החוזרת לביתה אחרי שלושה שבועות ומזמינה אותנו לבריכה ול"על האש" עבור צעירי הקיבוץ, הסיפורים של ותיקי קיבוץ נחל עוז על משה דיין, ארוחת הדגים בשישי בערב בגן הילדים הממוגן של מושב יתד בין מושבניקים לבין מילואימניקים, כשלפתע מפתיע דובר צה"ל תת אלוף מוטי אלמוז בביקור קצר, חברי קיבוץ סעד שלא מפסיקים להזרים בין נפילות הפצמרי"ם קפה קר ועוגיות ביתיות לעמדת השידור שלנו מול ג'בליה.

 

עוד בפרויקט:

>> אביעד גליקמן כסס ציפורניים בטלנובלה

>> מיה איידן חייכה כשהאחים גרוס התעוררו

>> ניק קוליוחין בלב כנופיית סוחרי האיברים

>> ליאור קינן הצטמררה באיכילוב כשאריק נפטר

>> טל שורר נכנס לטיול במנהרת הזמן

>> מיה זיו וולף התייאשה מלהמתין למע"מ 0

>> מירי מיכאלי החליפה מלחמה אחת באחרת

 

 
חייל שריון ישראלי מציץ מצריח טנק, ביציאה מרצועת עזה
 חייל שריון ישראלי מציץ מצריח טנק, ביציאה מרצועת עזה   צילום: רויטרס 
 
 

קיץ 2014 נעצר עבורי, כמו גם עבור כל יתר חבריי הכתבים הצבאיים, ביום שישי בבוקר, 13 ביוני, כאשר התאמתה השמועה על חטיפה של שלושה נערי ישיבה בין בית לחם לחברון.

 

מאז 13 ביוני, לא היו לכתבים הצבאיים לא יום ולא לילה. לא שישי ולא שבת. קם בחמש בבוקר וקורא עיתונים. בחמש וארבעים הטלפון הקבוע לבנות הדיווח של דובר צה"ל: כמה שיגורים? כמה תקיפות? וכמובן לשאלה החשובה ביותר: כמה נפגעים? יום העבודה מתחיל בשש בבוקר, עם הדיווחים הראשונים, עם הצורך לענות על השאלה הראשונה של אורלי וגיא: "איך עבר הלילה? היו נפגעים?".


אחרי תוכנית הבוקר תדרוכים, ושידורים בלתי פוסקים, בלתי נגמרים. כך עד 12 בלילה לפחות, וחוזר חלילה. 50 יום. ובדרך יום הולדת 37 שלא היתה, יום לפני יום ההולדת 50 של אלוף פיקוד דרום סמי תורג'מן. יום הולדת שלא היתה, בקיץ שלא היה.

 

הטנקים משאירים לאור הלר אבק:

 

 
 

הקיץ הרע הזה החל בחלחול וחברון ובית לחם, עם הצטרפות לכוחות צה"ל שלילה אחרי לילה נכנסו לערים ולכפרים בגדה לעצור פעילי חמאס במבצע "שובו אחים", דרך מציאת הגופות, והתחלת ה"טפטופים", ירי ההזדהות מעזה שהפך לכבד יותר ויותר, עד שגרם לישראל ולצה"ל לצאת למבצע שלא רצו בו, בוודאי לא בעת הזו, מבצע "צוק איתן". וכך, אותן חטיבות ואותם מפקדים ואותם כתבים צבאיים שפעלו יום יום בפרשת החטיפה והרצח בחברון, עברו לגבול עזה.


חוסר האמונה של רבים מהלוחמים בכך שהפעם ייכנסו קרקעית לעזה, כמו במבצע הקודם "עמוד ענן", הדביקה גם את הכתבים הצבאיים הסקפטיים. הכל השתנה ביום חמישי, 17 ביולי, עשרה ימים לאחר תחילת המבצע. נסענו על כביש 232, החוצה את אזור עוטף עזה, בשעת צהריים, כשלפתע הוא התכסה כולו באבק ובענני חול. הטנקים החלו לנסוע מערבה, לכיוון עזה. היה ברור שמשהו קורה. האדמה רעדה, פיזית. כאשר החלה ההרעשה הארטילרית הכבדה ביותר שספגה עזה, היה ברור שהכניסה הקרקעית מתחילה, ושמבצע צוק איתן עובר לפאזה חדשה.


ולבסוף, אני חושב על תמונה סיום אחת: אמא מטבריה שמגיעה לאזור אנדרטת "חץ שחור" מול צפון הרצועה, כדי לאסוף את בנה, לוחם מגבעתי, ומחכה לו עם בורקסים טריים, ביציאה מעזה.

 

שתהיה לנו שנה משעממת שבה הכתבים הצבאיים ידווחו על השלום. שנה טובה.

 

>> לעמוד הפייסבוק של אור הלר

 
 
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
 
תגובות
הוסף תגובה0 תגובות
הוספת תגובה
מאת
 
נושא
 
תוכן
 
 
 
 
תודה! תגובתך התקבלה.
התגובה תתפרסם בכפוף לתנאי האתר.
 
 
 
 
 

כל הזכויות שמורות 2011 © נענע 10 בע"מ
 
 
 
 
כל הזכויות שמורות © Nana10 בע"מ
Video powered by