בערוץ
 
 
 
 
 
 
 
 
גן העדן הסודי שלהם 
 
 הכל שאלה של תצפית. מפעל צעצועי העץ בכפר (תצלומים: נילי בסן)   
 
סימה בורוקובסקי

אי שם בצפון שוכן כפר שזהותו נשמרת בסוד. זהו כפר שיתופי לאנשים בעלי פיגור שכלי, שחיים, עובדים ואוהבים, ומקווים שאיש לא יפר את שלוותם. הצצה

 
 
 
 
 
 
 
 
 
אושר הוא סוג של מצב רוח, אך הוא יכול להיות גם מקום. בצפון הארץ, בין עכו לכרמיאל, נמצא כפר קטן, צבוע בגווני פסטל, שבשביליו פוסעים אנשים מאושרים. האנשים, הסובלים מפיגור שכלי, חיים שם חיי קהילה שיתופיים במתכונת קיבוץ. הם מגדלים ירקות בגינה, ובונים צעצועי עץ במפעל הקטן של הכפר, הצבוע בגוונים עדינים של תכלת. והם לא רוצים שתשמעו עליהם.

"אנחנו מפחדים שאם שמו של הכפר יתפרסם, יגיעו אלינו המוני פניות מהורים ל'בוגרים בעלי צרכים מיוחדים" מסביר לחדשות נענע שוקי, אחד ממייסדי הכפר. "הישוב שלנו הוא לא מסגרת זמנית או מוסד, אלא בית אמיתי, לתמיד. כיום חיים ביישוב 120 איש" הוא אומר. "אנחנו יכולים להתרחב לכדי 200 תושבים, אבל כבר עכשיו קשה לנו לעמוד בפרץ הפניות, של אנשים ששמו של המקום הגיע אליהם מפה לאוזן".

בישראל חיים כ-45,000 אנשים הסובלים מפיגור קל או מוגבלות המונעים מהם לחיות חיים עצמאיים, ולמעשה הם נשארים תלויים בהוריהם עד סוף ימיהם. מייסדי הכפר, שביקשו גם הם להישאר בעילום שם, הגו ב-1991 את הרעיון להקים יישוב קטן, שיאפשר לאנשים הסובלים מפיגור קל לחיות חיים מלאים ולספק תחושת ביטחון להם ולהוריהם, מבלי שיהיו לנטל על החברה. אחת המייסדות היא אשתו של כלכלן ידוע, שבנה החורג סובל גם הוא מפיגור שכלי קל. אחרי שש שנים של קשיים ומכשולים ביורוקרטים הוקם היישוב בספטמבר 1997, לצד קיבוץ קטן בצפון.

בניגוד למסגרות הרבות שהמדינה מציעה כיום, מייסדי היישוב תכננו אותו כך שייתן לאדם המוגבל פיתרון לכל ימי חייו. במקום ללמוד במסגרת של חינוך מיוחד, ובגיל 18-21 לעבור למוסד או מסגרת טיפולית אחרת, חברי הכפר נשארים בו מרגע שהתקבלו, וגרים בו גם בתקופת בית הספר וגם אחריה. חלק ניכר משהותם ממומן על ידי המדינה, שמעבירה לכפר את הקצבה הקבועה של 6,000 שקלים לחודש לאדם, בדומה לאופן שבו מתוקצבים המפגרים שמאושפזים במוסדות. אנשים שלא זוכים להתקבל למוסד, אגב, נשארים לגור בבתי הוריהם, וכלל לא מקבלים קצבה מהמדינה.
 

חברתי החירשת מלמדת אותי לקרוא שפתיים

אחראית על יחסי האנוש. עדנה, בכלביית הכפר (נילי בסן)
 אחראית על יחסי האנוש. עדנה, בכלביית הכפר (נילי בסן)   
הכפר יפיפה. הצבעים השולטים בו הם גווני הפסטל. בית ספר לחינוך מיוחד שוכן בבניין סגלגל. בכל היישוב פזורות גינות ושיחי לבנדר, וישנו גם גן ירקות אורגאני, המשמש את החברים הזקוקים לתפריט בריא ומאוזן, בגלל התרופות שהם לוקחים. מלבד הגן האורגאני קיים במקום גם דיר עזים אורגאני, שממנו נשלח חלב למחלבה האורגנית של חברת "הרדוף".

נילי, בת 44, מתגוררת במקום שנתיים יחד עם בעלה, דרור. הם נשואים כבר 14 שנה. "הוא בא אחרי לכאן למרות שהייתה לו עבודה טובה בטכניון" היא אומרת.

נילי עובדת בגן הירק ואוהבת את זה מאוד. בעבר עבדה ב"ניצן" בקריית מוצקין, והעובד הסוציאלי שלה המליץ לה על המקום. "חלמתי על המקום הזה עוד מהתקופה שהוא היה רק קיבוץ קטן. הכרתי מישהו מגרעין הנח"ל שבשנת 1984 הקים את הקיבוץ שהיה פה לפנינו, וידעתי שאני חייבת לחיות פה.

"יש לי פה חברה שהיא אילמת וחירשת, ולמרות זאת אני מצליחה לתקשר איתה בשפת הסימנים ואפילו לדבר איתה בטלפון. אנחנו מסתדרות טוב. היא מבינה אותי ואני אותה. עכשיו היא מלמדת אותי לקרוא שפתיים" אומרת נילי.

עד שהגיעה לכפר, היתה אחותה של נילי אחראית עליה. "היא כבר בת 50" אומרת נילי. "ולכן שמחתי למצוא פה בית".
 
עדנה, בת 30, הגיעה לכפר לפני חמש שנים. מאז היא עובדת בכלביה. הכלביה של הכפר משמשת מקום מפגש בין תושביו לשכנים מהסביבה, שבאים לקנות כלבי שנאוצר ננסיים שמגודלים במקום, או לשכן את כלביהם שלהם בפנסיון.

עדנה אוהבת את הכלביה, ומעולם לא רצתה לעבוד בענף אחר. יש לה חבר, גם הוא עובד בכלביה. בזמנה החפשי, היא מספרת, בזמן שהיא מכינה את אחד הכלבים לתחרות כלבים חשובה שתיערך בעין חרוד, היא משתתפת בוועדת "יחסי אנוש". זוהי ועדה אחת מתוך ועדות שונות שבאמצעותן מתנהלים חיי הקהילה הקטנה. ועדה זו פותרת את הסכסוכים והריבים הפורצים לפעמים בין החניכים. על התנהלותה מפקח עובד סוציאלי.
 
 

חיוכים בדרך לבית הספר

גולת הכותרת של הכפר הקטן היא מפעל צעצועי העץ. המפעל מייצר צעצועים בעיצוב ייחודי, המזכיר צעצועים שיוצרו בשנות הארבעים, לפני עידן המחשבים והפלסטיק. בחנות המפעל תמצאו סוסי נדנדה, חיות שונות עם גלגלים, משאיות עם קוביות - שכולם צבועים בגווניו של הכפר – צבעי פסטל.

אולם המבוא משופע במכונות חיתוך ושיוף, שאותן מפעילים בעלי מקצוע המגיעים מיישובי הסביבה. אחד החניכים מפעיל מכונה אחת, מייצרת גלגלים מסוגים וגדלים שונים. בחדרים הפנימיים יושבת קבוצה של חניכים, שבשקדנות צובעת בסגול קוביות בגדלים שונים. כמו ילדים, הם שמחים על ההפסקה בעבודה ושואלים האם יופיעו בטלוויזיה.
 
שרון, בת 31, רק ארבעה חודשים בכפר, מספרת שגם היא מרוצה מהחיים פה, ומהעבודה במפעל הצעצועים "למרות שהייתי מעדיפה לעבוד במפעל הפלסטיק מחוץ ליישוב".

שרון הגיעה מכפר סבא, שם עבדה במלון השרון במשך 12 שנים. על הכפר שמעה דרך חבר, ולאחר תצפית אחת החליטה שהיא רוצה להישאר. "תצפית" הוא השם שניתן בכפר לתהליך קבלה של מועמד. במהלך התצפית נבחנת התנהגותו במקום העבודה שבחר לעצמו, והשתלבותו בחיי הקהילה. לא כל אחד, מסבירים בכפר, בנוי לחיים שיתופיים.

בשביל המוביל לבית הספר לחינוך מיוחד צועדות שתי נערות, חיוך שפוך על פניהן. הבניין הסגול של בית הספר המיוחד לא מזכיר ולו במעט את בתי הספר העירוניים. לומדים בו בני נוער פגועי נפש, שבמצב אחר היו מגיעים לבית חולים פסיכיאטרי. הילדים מגיעים לבית הספר בבוקר וחוזרים הביתה אחר הצהריים. גם ההורים וגם הילדים מאושרים מהסידור. בכפר מספרים שההורים מעידים על שיפור במצבם הנפשי של ילדיהם.

אומרים שהבית הוא במקום שבו נמצא הלב. נראה שדרי הכפר, כמו גם אנשי המקצוע העובדים עימם, חשים כך, ונותנים למקום את ליבם ונשמתם. חבל רק שלמרות הצורך שקיים בישראל למקומות מסוג זה, לא נעשה דבר כדי לשחזר את הצלחת הכפר לאנשים בעלי צרכים מיוחדים. חבל שלהורים רבים ולילדיהם לא נותר אלא להסתכל בערגה בכפר, כעל ארץ מובטחת שילדיהם לא יזכו להיכנס אליה. לכל היותר, הם יכנסו לרשימת ההמתנה.
 
 
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
 

כל הזכויות שמורות 2011 © נענע 10 בע"מ
 
 
 
 
כל הזכויות שמורות © Nana10 בע"מ
Video powered by