בערוץ
 
 
 
 
 
 
 
 
פחד ותיעוב בחברון 
 
 הם רוצים לספר, אנחנו לא רוצים לשמוע (מתוך ``שוברים שתיקה``)   
 
איתמר שאלתיאל

"שוברים שתיקה", תערוכה המציגה עדויות וצילומים של חיילים מחברון, נסגרת היום בקול דממה דקה. למה עם ישראל בחר לא להביט במראה?

 
 
 
 
 
 
 
 
 
"שוברים שתיקה", התערוכה שגרמה לצה"ל להחרים כמה ממוצגיה ולעצור לחקירה את מארגניה, מסתיימת היום (שישי). היא הציגה עדויות ותמונות של חיילים ששירתו בחברון, והראתה שבריר מהעולם החולני הזה, שנמצא קילומטרים ספורים מהבית. היא הראתה את טובי בנינו, חיילים צעירים מבית טוב, מכים, בוזזים ומתעללים בפלסטינים חפים מפשע, והיא הראתה את חבריהם ולפעמים גם מפקדיהם עושים את אותו הדבר.

למרות הרעש סביבה, נדמה כי מעט מאוד אנשים הלכו לראות את התערוכה, ועוד פחות הבינו במה בעצם מדובר. צה"ל, למשל, חקר שלשום תחת אזהרה דווקא שלושה ממארגני התערוכה. החיילים שחשפו הם החיילים שייענשו, רמז צה"ל בקריצה. מי שיודע מה טוב בשבילו, אולי עדיף שישאיר את הכביסה המלוכלכת בבית, ולא יתעסק בתערוכות.

רבים בארץ מסכימים עם הגישה של צה"ל לתערוכת "שוברים שתיקה". למה הם מכבסים את התחתונים בחוץ, וממשיכים להבאיש את ריחה של ישראל בעולם, במקום לטפל בבעיות שמפריעות להם בבית - בתוך הצבא? למה הם לא דיברו על זה עם המפקדים שלהם? או עם המפקדים הבכירים? למה היו חייבים לשפוך הכל החוצה?

התשובה לשאלה הזו מפחידה את צה"ל ומפחידה אותנו. התערוכה, למעשה, לא עוסקת בסבלם של הפלסטינים. התערוכה הזו היא עלינו.
 

הצטרף לצנחנים יא בן זונה

 
הסבל הפלסטיני כבר איננו חדשות, ואיננו עצם בגרונה של האומה. אם מישהו לא הבין עדיין שהפלסטינים חיים בתנאים מחפירים הוא עיוור מרצון. "שוברים שתיקה" מעוררת כל כך הרבה אי-נחת, בגלל שהיא מציגה את מה שעובר על דור שלם של חיילים שנשלחו בשמנו לשטחים. התערוכה הזו מראה את טקס ההתבגרות של החברה הישראלית: בוא, קח את הרובה ולך תהיה מלך בג'ונגל שממול.

דורות שלמים בארץ הזו נאלצו לעבור דרך מסע של שלוש שנים בשטחים. אלו הם האנשים שלנו על צירי התנועה, בתוך הנגמ"שים, על הדחפורים של מבצע "חומת מגן". ועכשיו, כשהם רוצים להוציא חלק מזה החוצה, אנחנו מעדיפים לא לשמוע.

מי שהיה בלבנון מכיר את ההרגשה שעוברת אצלך, שניה אחרי שמשגרים עליך טיל נ"ט, וכל מה שאתה יכול לעשות או לשתטח על הרפצה ולקוות לטוב. מי שהשתתף במבצע "חומת מגן" מכיר בוודאי את המראה של גופות משת"פים תלויות מחלונות הבתים ברחובות.

חלק מאיתנו יוצא מהצבא וגורר עימו אל החיים האזרחיים רק את הסלנג ואת המילואים. אחרים גוררים עימם דברים נוספים, שבכל מקום נורמלי בעולם נקראים "טראומות". התערוכה שנסגרת מחר, זו שצה"ל כל כך רוצה אותה סגורה, מראה לנו למה נהפך הנוער הישראלי אחרי כמה שבועות במחסום. היא מראה כיצד המפגש עם הפלסטיני היושב בציון הפכה אותנו למשהו קודר ואפל ומדחיק. ואנחנו, האפלים והמדחיקים, לא רוצים לדעת את זה, מעדיפים שלא לראות לאן הולכים טובי הבנים, וכיצד הם יוצאים משם.

ואולי יש בכך משהו טוב, בפחד הזה. אולי זה אומר שעוד לא למדנו איך לחיות עם זה בשלום, שעוד קשה לנו להצדיק.

איתמר שאלתיאל הוא חבר מערכת נענע
 
 
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
 

כל הזכויות שמורות 2011 © נענע 10 בע"מ
 
 
 
 
כל הזכויות שמורות © Nana10 בע"מ
Video powered by