בערוץ
 
 
 
 
 
 
 
 
"עסק הביש": אמ"ן מפעיל טרור במצרים 
 
 אלוף משנה בנימין גיבלי (לעמ)   
 
חדשות נענע

לפני חמישים שנים, הטמינה קבוצת טרור יהודית פצצות במבנים בריטיים ואמריקניים במצרים. הקבוצה, שנתפסה, הופעלה על ידי אמ"ן. חמישים שנים לעסק הביש

 
 
 
 
 
 
 
 
 
ההתקרבות בין מצרים למערב, בתחילת שנת 1954, הדאיגה מאד את קברניטי הבטחון הישראלים. הם לא ידעו, אז, שמצרים תזנק לזרועות הגוש הסובייטי בתוך פחות משנתיים. הם פחדו מהנסיגה הבריטית מתעלת סואץ.

למישהו היה רעיון מבריק: להפעיל חולית טרוריסטים במצרים, שתבצע פיגועים במבנים אמריקניים ובריטיים, כביכול בשם מחתרת מצרית לאומנית. כך (אולי) ישארו הבריטים במצרים, והאמריקנים יהפכו חשדנים כלפי שלטון הקצינים החדש שם. ההחלטה הזו, ותוצאותיה, יכונו בתולדות מדינת ישראל "עסק הביש"; הויכוח על השאלה מי היה הגאון האסטרטגי שחשב על זה ו"מי נתן את ההוראה", האם היה זה ראש אמ"ן דאג בנימין ג'יבלי או שר הבטחון הזמני פנחס לבון, כונה "הפרשה", והפרשה תביא לסיום שלטונו של בן גוריון.
 

עסק הביש

 
היום לפני חמישים שנים, זה התחיל. פצצה התפוצצה בספריה האמריקנית באלכסנדריה. לא היו נפגעים, אבל היה נזק - ובהלה. יומיים לאחר מכן, ניסה אחד מחברי החוליה להכנס לבית קולנוע באלכסנדריה, כשפצצה בכיסו. שוטרים הבחינו בעשן העולה מבגדיו, שכן הפצצה החלה לפעול לפני הזמן, ועצרו אותו. הוא עונה, והרשת נחשפה. מצבם של יהודי מצרים הורע, שכן, להוציא מפעיל הרשת הישראלי, כל חברי הרשת היו יהודים מצרים.

פה הסתבכו העניינים. המפעיל הישראלי של החוליה, איש אמ"ן אברי אלעד, יצא ממצרים בניחותא שבוע לאחר מכן. הוא אפילו הספיק לדאוג לכך שהמצרים ישלחו את מכוניתו היקרה באריזה הולמת. אחרון חברי החוליה נעצר יום קודם לכן. כשהגיע אלעד לישראל, העלתה התנהגותו חשדות - במיוחד כשהסתבר שהיה לו כסף רב שלא הצליח להסביר איך הגיע אליו. האחראי על שירותי הבטחון, איסר הראל, "הריח" בגידה: הוא חשד שאלעד הצליח לצאת ממצרים, ועוד באורח איטי כל כך, משום שהסגיר למצרים את חברי החוליה.

אלעד הכחיש, כמובן. זה לא עזר לו: הוא הורשע בבית המשפט בעוון בגידה, וריצה 12 שנות מאסר בבידוד, בכלא רמלה. גורלו שפר עליו לעומת גורלם של האנשים שבהם בגד: שניים מחברי החוליה, דר' משה מרזוק ושמואל עזר, הוצאו להורג; חבר אחר בחוליה, איש הקשר מקס בינט, התאבד לאחר העינויים הקשים שעבר; חברים אחרים בחוליה נידונו לעונשי מאסר כבדים.

חברי החוליה טוענים שישראל התעלמה מהם, וכאשר ביקשו המצרים להחזיר אותם לישראל לאחר מלחמת סיני, ב-1956, ישראל סירבה. האנשים שביצעו פיגועים למען אמ"ן הוחזרו לישראל רק לאחר מלחמת ששת הימים. אם אתם נתקלים במקרה בעירכם ברחוב "קדושי קהיר", דעו שהוא משמר את זכרם של מרזוק ועזר.
 

הפרשה

זמן קצר לאחר חשיפת החוליה, התפטר שר הבטחון לבון. לציבור בישראל ניתן הסבר חלקי מאד על הפרשה. ישראל לא הודתה באשמתה או באחריותה. אף שלבון התפטר, הוא דרש לאחר זמן לטהר את שמו ולהחזירו לפעילות ציבורית מלאה.

כאן עלתה השאלה המפורסמת "מי נתן את ההוראה". לבון טען שהוא אכן דן בנושא עם ראש אמ"ן, שאכן הודיע לו שיש רשת ישראלית במצרים, אך הוא הכחיש בתוקף שנתן הוראה להפעיל אותה. גיבלי, מצידו, טען שלא היה מעלה על דעתו להפעיל את החוליה ללא הוראת שר הבטחון. השניים, אגב, לא דיווחו לממונים עליהם דבר: גיבלי לא עדכן את הרמטכ"ל, משה דיין, ולבון לא עדכן את ראש הממשלה הזמני-מאד משה שרת.

להוכחת טענותיו, הביא גיבלי מסמכים שתיעדו את הוראות לבון אליו. הוא נמנע מלספר, שאת המסמכים הללו זייפה מזכירתו. זאת לא היתה הפעם הראשונה שגיבלי הסתבך כך. ב-1948, כשהיה קצין מודיעין צעיר בירושלים, הוא השתכנע שסרן בצה"ל, מאיר טוביאנסקי, מוסר מידע לקציני הארטילריה הירדנית. ההוכחות שלו הסתכמו בכך שוטוביאנסקי שוחח לעתים קרובות עם קצינים בריטים, שעמם התיידד. גיבלי סידר לטוביאנסקי בית דין שדה, שבו הוא היה גם התובע וגם אחד השופטים. טוביאנסקי הורשע, אורגנה כיתת יורים, טוביאנסקי הצדיע לכיתת היורים, ניתנה הפקודה "לבוגד כדור אחד - אש", וטוביאנסקי מת. לאחר זמן, הסתבר שלאשמה לא היה בסיס. גיבלי הצליח להפיל אז את התיק על הממונה עליו, איסר "הגדול" בארי, ראש אמ"ן, אב בית הדין.

פרשת גיבלי-לבון קרעה את מפא"י, וזקניה התעמתו עם בן גוריון. הם היו בצד לבון, הוא בצד גיבלי. האמת היא שזה היה מאבק ירושה קלאסי. בשיאה, ב-1963, עשה בן גוריון את התרגיל החביב עליו, והתפטר - זו היתה ההתפטרות השביעית שלו. עד אז, תמיד התחננו בפניו שיחזור. לא הפעם.

הציבור הישראלי לא ידע כמעט כלום - והאמת היא שהוא לא כל כך רצה לדעת. העיתונות דיברה על "עסק הביש", "הפרשה", "הקצין הבכיר" (גיבלי), "האיש השלישי" (אברי אלעד), ועוד. מסורת השלטון בארץ היתה בתחילת ימיה, וטרם התגבשה: שרים וקצינים בכירים עשו כאוות נפשם. האפלה הזו, חוסר הסקרנות והחקרנות הציבורית, הם שאיפשרו מלכתחילה את הרעיון ההזוי, לפיו פיגועי פרובוקציה במצרים ישפרו את מצבה של ישראל.

היום, היינו רוצים להאמין, זה לא יכול לקרות.
 
 
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
 

כל הזכויות שמורות 2011 © נענע 10 בע"מ
 
 
 
 
כל הזכויות שמורות © Nana10 בע"מ
Video powered by