בערוץ
 
 
 
 
 
 
 
 
התקשורת היא כלב שמירה, לא כלב תקיפה 
 
 סם החיים לדמוקרטיה וזכות בסיסית. עיתונאות (אילוסטרציה)   
 
אלעד יאיר

גולשים כותבים: אלעד יאיר חושב שתחקירי התקשורת נוטים לפופוליזם ולתקיפה אישית של בני אדם. עם זאת, הוא אומר, היא סם החיים של הדמוקרטיה

 
 
 
 
 
 
 
 
 
התאבדותו של דיוויד קלי, חבר הוועדה של ארגון הביון הבריטי, ששם קץ לחייו בעקבות ההאשמות לפיהן מסר לממשלת בריטניה מידע כוזב על למצב הנשק להשמדה המונית בעיראק, מזכירה את התאבדותו של יצחק הרשקוביץ, מהנדס מחוזות תל אביב והצפון של מע"צ. לאחר שידור בכתבה בערוץ 2 על מחדלים שנעשו תחת שרביטו, בחר הרשקוביץ לשים קץ לחייו. יתכן שעשה זאת על מנת למנוע סדרת השפלות פומביות שצפוי היה לעבור בעקבות התחקיר‎.

תקשורת היא סם חיים במשטרים דמוקרטיה. היא מבקרת את רשויות השלטון וגופים ציבוריים (בהם מע"צ) ועל ידי כך, לא מאפשרת למעשים בלתי רואיים להתקיים בחושך, הרחק מעיני הציבור. לעיתים התקשורת נוטה לשטחיות, בעקבות אילוצים שהם מכורח המציאות, כמו "דד-ליין" לסגירת העיתון או שידור הכתבה בטלוויזיה, מה שעשוי להפוך את התחקיר לפחות מעמיק וגרוע מכך, פחות מבוסס.

בו בזמן שהתחקירים הולכים והופכים שטחיים יותר בעקבות אילוצים הקשורים במגבלות התקשורת, עולה בעיה נוספת בתקשורת, גם היא קשורה לשיקולים שבסופו של דבר נובעים מהיות אמצעי התקשורת גוף כלכלי-מסחרי (גם ערוץ 1 הציבורי, נאבק במאבק המסחרי, על מנת להוכיח חיוניותו). הבעיה היא פרסום ל"גופו של אדם", במקום ל"גופו של עניין‎".
 

קל לשנוא בני אדם

 
אני מציע לעשות תרגיל פשוט. בשבוע הקרוב, כאשר אתם קוראים חדשות או צופים בטלויזיה, נסו לבדוק כמה פעמים מוזכרים האנשים שמאחורי הסיפור. כתבה על אימהות חד הוריות בכלל היא עניין משעמם, אבל דמות ססגונית כמו ויקי קנפו, אם חד הורית הצועדת ממצפה רמון לירושלים (ולאחר מכן מקבלת "ג'ובים" ומצטלמת לאתרי פורנו) תזכה לחשיפה נרחבת‎.

אמצעי תקשורת ההמונים "אוהבים" את האדם שמאחורי הסיפור, בין אם הוא האדם הקטן והמסכן הזועק על גזלת הרש ובין אם הוא אייל נפט עשיר ועושק. רצוי שהדמות האנושית מאחורי הסיפור תהיה ססגונית ומושכת קהל - ביל גייטס ממושקף ועשיר שכולנו אוהבים לשנוא, עוזי כהן, סגן ראש עיריית רעננה שכולנו אוהבים לצחוק על יכולותיו הקוגנטיביות הנמוכות‎.

דמות הרשע היא סם חיים עבור אמצעי תקשורת המונים. כמובן שיש לכך גם יתרונות. היכולת של קהל צופי הטלויזיה וקוראי העיתון להזדהות עם התוכן מאחורי הכתבה. למעט גופים מופשטים כמו ביטוח לאומי, שכולנו אוהבים לשנוא, קל יותר לשנוא אדם ספציפי. יותר קל לזכור את שר האוצר, בנימין נתניהו, מאשר את משרד האוצר. הכל אישי‎.

יש אנשים שמפיקים מכך את המירב, פוליטיקאים, למשל, שיעשו הכל כדי ששמם יוזכר באמצעי התקשורת. "אם אתה לא שם, אתה לא קיים", גם אם הדבר כרוך לעיתים בפרסום שלילי. חלק מהאנשים מעדיפים פרסום שלילי מאשר אלמוניות כואבת. אבל מה עם כל אותם אנשים שנפגעים מהפרסום האישי בתקשורת? מה לגבי דיוויד קלי, או לצערנו - יצחק הרשקוביץ - שלקחו את הפגיעה בהם על הצד הקשה ביותר ובחרו לשים קץ לחייהם‎?
 

האם התקשורת טעתה?

האם התקשורת טעתה כשפירסמה טענות פוגעות וקישרה אותם לאדם אחד, ועשתה דמוניזציה לשמו הטוב? אני סבור שעל אף הצער והכאב שבמקרים אלו, בהם אנשים בוחרים שלא להתמודד עם האשמות נגדם, יש להגביר את הלוחמנות התקשורתית, כולל תקיפות לגופו של אדם הנושא במשרות ציבוריות, הואיל ולאותם אנשים אחריות מתוקף תפקידם.

זו הדרך היחידה להתמודד בשחיתות ואוזלת היד המתפשטים, הרחק מעיני התקשורת בדרך כלל. קיים מקום גם להציג גם מקרים דומים למקרה זה של הרשקוביץ, או הרחבת הנושא לגבי רשויות אחרות או גורמים אחרים באותה רשות. אני משוכנע שהשקוביץ לא היה אחראי בלעדי למחדלים במע"צ. אבל שלא יהיה ספק, הזכות לפרסם את שמו ומעשיו של מי שייתכן ואחרי למחדלים, היא זכות בסיס על מנת לשמר חופש העיתונאות‎.
 
 
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
 

כל הזכויות שמורות 2011 © נענע 10 בע"מ
 
 
 
 
כל הזכויות שמורות © Nana10 בע"מ
Video powered by