בערוץ
 
 
 
 
 
 
 
 
דברים של בית ספר שחלפו מן העולם 
 
 כיתת הלימוד, לוח וגיר. כמה זמן ישרדו? (לעמ)   
 
תומר ליכטש

מדוע את צלצול בית הספר החליפה מנגינה? לאן נעלמו הבדידים? ולמה לא מלקים תלמידים שובבים על היד עם סרגל? על הדברים שנעלמו במרוצת השנים

 
 
 
 
 
 
 
 
 
כולנו זוכרים את ימי בית הספר. אנו זוכרים את הלוח, את הגיר, את הקלמר, המורה ואת האופן שבו נהגה לצרוח עלינו. אנו גם זוכרים את המורים הטובים, את המורים שגרמו לנו לאהוב ללמוד, ואנו זוכרים את המכות שחטפנו והחטפנו בהפסקות. אבל יותר מכל, אנו זוכרים חפצים. את הקלמר - הזה. את העיפרון - הזה. את הפעמון, את המסדרון, את הריח של בית ספר.

אבל דברים משתנים. אם נכנס לבית הספר שלנו אחרי כך וכך שנים, נגלה שדברים שאהבנו - דברים פשוטים וקטנים - נעלמו, ובמקומם הופיעו דברים אחרים, חדשים יותר. ננסה להזכר, אם כן, בכמה מהדברים שליוו את מערכת החינוך - שיטות, חפצים, אופנה, כלים, וגם עונשים - שהיו ואינם.
 

לוח וגיר

לוח (flickr,shonk)
 לוח (flickr,shonk)   
לוח וגיר, מפה על הקיר
מחברת, יומן וצלצול
היא שהיתה, מורה שעשתה
לי בלבול.


זוכרים איך בגדי המורה היו תמיד מטונפים באבקת גיר לבנה? איך הגיר היה חורק על הלוח הירוק, ואיך אימת כל תלמיד הייתה לגשת ללוח (כדי לפתור תרגיל, למשל) ולהחרד מהצמרמורת של משיכת הגיר על הלוח? ובכן, הימים האלה עברו. אמנם, לוחות וגירים עדיין קיימים בבתי הספר, אך לאט לאט הם נעלמים, ובמקומם מתקינים לוחות מחיקים לבנים, עליהם כותבים על טושים על בסיס אלכוהול, שהם חלקים מאוד, ומריחים מריח חזק וחריף של אמוניה.
 

מקל, סרגל

(mdxdt)
 (mdxdt)   
יש לנו תיש
לתיש יש זקן
ולו ארבע רגלים
וגם זקן קטן
במקל, בסרגל, מה שבא ליד


לא במקרה הפך "התיש הקטן" לשיר ילדים. פעם, היו הסרגל והמקל חפצים שגורים בעולם הילדים. לא שהילדים של פעם היו חובבי מדידה גדולים, או בנאים מיומנים בעץ, אלא שמוריהם (והוריהם) נהגו, בפשטות, להכות אותם על כל שטות שעשו, או במלים אחרות - בכל פעם שהתנהגו כמו ילדים. הילדים, כמו שאפשר ללמוד מן השיר, הוציאו את העצבים על התיש. ולמה? בגלל שיש לו, למסכן, זקן.

לוח העונשים הבא, למשל, מדגים את שיטת החינוך שהייתה נהוגה באותם ימים. הלוח פורסם בבית ספר אמריקני לבנים ברחוב מייסון, סן דייגו, ב-1848. יש לשער שהיו בבית הספר עונשים אחרים (כמו למשל - לעמוד בפינה) אך השיטה החינוכית הרווחת הייתה, בלי ספק, מלקות. לא ברור, אגב, אם המלקות נעשו בשוט, בסרגל או במקל, ואם ניתנו בגב, בגב היד, או באחוריים.
 
 

לוח עונשים, סן-דייגו 1848

 
ריבים בשטח בית הספר: 5 מלקות
הימורים או התערבויות בשטח בית הספר: 4 מלקות
אמירת שקרים: 7 מלקות
קללות בבית הספר: 8 מלקות
יחס בלתי הולם לבנות: 10 מלקות
צפורניים ארוכות: 2
הגעה לבית הספר עם פנים או ידיים מלוכלות: 2
על הליכה לאסם או על מעשי קונדס במקום: 7
 

טלוויזיה חינוכית

לאן נעלמת קישקשתא?
 לאן נעלמת קישקשתא?   
בשנות השמונים היו ימים קבועים של מהומה בבית הספר. הסיבה: כיתות שלמות עזבו את חדר הכיתה - בהוראת המורים - והלכו לחדר הטלוויזיה בבית הספר, כדי לראות תוכנית בטלוויזיה הלימודית. התוכניות הגדולות ששודרו אז היו "בלי סודות", "שכונת חיים", "שכנים", "Here We Are", "חשבון פשוט" וה-"החיים". התוכניות לימדו חשבון, לשון, אנגלית וביולוגיה.

אם רק ארצה, אוכל לטוס לי לירח
ולטייל לי בעולם עם כדור פורח
כל כך הרבה דברים אוכל אז לגלות
והכל להבין - בלי סודות, בלי סודות!


עם השנים הופיעו הטלוויזיה הרב-ערוצית (כבלים) והאינטרנט, וגרמו לטלוויזיה החינוכית לאבד את מעמדה ככלי חינוכי. התוכניות, עם זאת, נשמרו על קלטות, ומדי פעם עדיין משודרות בבתי ספר ספורים ברחבי הארץ.
 

הצלצול

לא ברור מה מקורו של הצלצול בבתי הספר. אפשר שמקורו בבתי ספר קתדרליים במאה ה-12, בה נהגו לצלצל בפעמונים כדי להודיע על זמן תפילה, הפסקה או שיעור. בכל אופן, הצלצול שהיה נהוג בבתי הספר עד שנות ה-90 הזכיר, לרוב, צלצול של בתי כלא, או מתקנים שמורים. מדובר בצלצול חדגוני וארוך, של פעמון המופעל באמצעות שדה אלקטרומגנטי שמרטיט פטיש קטן על פעמון.

משנות ה-90 ואילך נפוצו בבתי הספר צלצולים אחרים. בהם מנגינות משולשות-תווים, מנגינות עממיות מוכרות יותר, ויצירות קלאסיות. כך שהיום, בבית הספר הסמוך למקום מגוריכם, סביר להניח שתשמעו את החמישית של בטהובן בעיבוד אלקטרוני מחריד, ולא את הצלצול הישן, שלווה, לרוב, בריצה היסטרית של מאות תלמידים למסדרונות בית הספר.
 

בדידים

שרטוט של סט בדידים
 שרטוט של סט בדידים   
בעבר הלא רחוק של מדינת ישראל הונהגה שיטה חדשנית ללימוד חשבון: הבדידים. הבדידים היו חתיכות עץ (או פלסטיק) בגדלים שונים וקבועים, וכל בדיד ייצג מספר. אם היה התלמיד מניח שני בדידים של 2 במקביל לבדיד של 4, היה רואה שהאורך שווה, ולפיכך - 2+2=4. השיטה הגאונית הוצאה מחוץ לתוכנית החינוך, בשל אי יעילותה.
 

חשבוניה

חשבוניה (נוסטלגיה אונליין)
 חשבוניה (נוסטלגיה אונליין)   
לפני היות מחשב בעולם, השתמשו בכלים מוזרים למדידה וחישוב. החשבוניה, למשל, הייתה עומדת כמעט בכל כיתה, ובה היו התלמידים משתמשים לפעולות של חיבור וחיסור. סרגל החישוב, לעומת זאת, שימש סטודנטים להנדסה, בחישוב של מה שהם לא מחשבים שם.

על פניו נראים החשבוניה וסרגל החישוב קלים לתפעול: מזיזים את החלק הזה מפה - לשם. עם זאת, ההמצאה הרדיקלית של המחשבון הצליחה לדחוק את שמישותם, ולהפוך אותם למה שהם היום: פריט נשכח, ומשחק של תינוקות.
 

הפרדה: זכר/נקבה - שחור/לבן

סרגל חישוב
 סרגל חישוב    
לא תמיד למדו הבנים עם הבנות, ולהפך. כפי שאפשר להבין מהלוח העונשים שהומצא בבית הספר לבנים ברחוב מייסון - היה בית ספר נפרד לכל מין. הפרדה זו בוטלה בישראל עם הקמת המדינה, ובעולם - עם הזמן, הנאורות, והתרבות החילונית. עם זאת, הפרדה זו עדיין נהוגה בבתי ספר דתיים בארץ. כמו כן, קיימת הפרדה בין מערכת החינוך לאשכנזים, בקרב החברה הדתית, לבין מערכת החינוך לספרדים.

אך ההפרדה בין בנים לבנות אינה היחידה. עד סוף שנות החמישים נהגו, בארצות הברית, להפריד גם בין שחורים ולבנים. התלמידים השחורים נדחקו מחוץ למערכת החינוך הממלכתית, ולצורך העניין - גם מחוץ למושבים הטובים באוטובוסים, מחוץ למסעדות הנחשבות בעיר, ומחוץ למשרות המובילות במדינה. בעקבות החלטת בית המשפט העליון, נכנסה במאי 1958 קבוצת אפרו-אמריקנים ובראשה אליזבת' אקפורד לבית ספר בליטל רוק, ארקנסו. הצעירים נכנסו בליווי חיילי המשמר הלאומי, וספגו צעקות ואלימות מצד תלמידי בית הספר הלבנים.
 

ומה צפוי להעלם בעתיד?

אליזבת' אקפורד נכנסת לבית הספר "הלבן". ליטל רוק
 אליזבת' אקפורד נכנסת לבית הספר "הלבן". ליטל רוק   
ומה צפוי להעלם בשנים הקרובות? אפשר רק להמר. על פי ההתפתחות המהירה של עולם המחשבים ושל האינטרנט אפשר לומר שבקרוב מאוד יעלמו לחלוטין כלי הכתיבה (ותישאר המקלדת), ייעלם הנייר (ויצוץ הנייר האלקטרוני), ובסופו של דבר, סביר להניח - תעלם הכיתה, ובבוקר נקום, נלך אל המחשב, נשב ללמוד, ונצא להפסקה - בחלון אחר של מערכת ההפעלה שלנו.

אך מה שבעיקר צפוי להעלם זה התלמיד. יש לשער שבעתיד לא נראה יותר תלמידים, כפי שאנו מכירים אותם כיום. האלימות בבתי הספר - מכל הכיוונים - תגדל ותגאה, והפיתרון יהיה להחליף את הדבר האחרון שעדיין לא החליפו, אחרי כל האמצעים, המחשבים, הטלוויזיות, הכיתות, המורים, המקצועות, הבחינות, הנהלים - אחרי כל אלה, ככל הנראה, יעברו גם התלמידים מן העולם.

תודה לאתר נוסטלגיה אונליין על התמונות בגוף הכתבה
פורסם לראשונה באוגוסט 2005
 
 
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
 

כל הזכויות שמורות 2011 © נענע 10 בע"מ
 
 
 
 
כל הזכויות שמורות © Nana10 בע"מ
Video powered by