בערוץ
 
 
 
 
 
 
 
 
הסופרים בדרום אמריקה כבר לא צריכים קסם  
 
 גופה במסיבה וגיבורה רוצחת. פרנקו וספרו (משמאל) (רויטרס)   
 
יאסון ווב, רויטרס

במשך שנים הספרות הדרום אמריקנית היתה ידועה בזכות "הריאליזם המאגי" שלה. אבל היום, עם הסמים והפשע ברחובות, הסופרים פשוט רוצים לכתוב ריאליזם

 
 
 
 
 
 
 
 
 
שיתרום את עצמו למוזיאון. מרקס (רויטרס)
 שיתרום את עצמו למוזיאון. מרקס (רויטרס)   
הסופר הקולומביאני חורחה פרנקו לא כותב ריאליזם מאגי. הוא פשוט ריאליסט. הרומן שלו "רוסריו טיחרס", מספר על גופה שנלקחת למסיבה, וגיבורה פושעת שמעניקה נשיקה צרפתית לקורבנותיה לפני שהיא יורה להם בראש.

אפשר לטעון שהסופרים הקולומביאנים, שנטשו את סגנון ה"ריאליזם המאגי", הידוע כמאפיין של הספרות הדרום אמריקנית, אינם זקוקים לו עוד. לאחר 41 שנים של מלחמת גרילה והממדים הנרחבים של הסחר בקוקאין, קשה להאמין כבר במציאות עצמה.

מרבית עבודותיהם לא תורגמו והופצו בחו"ל. הדרישה הקבועה בקרב קוראים באירופה וארצות הברית לרומנים דרום אמריקנים אודות כמרים מרחפים ותינוקות עוטי זנב גורמת בעיקר לזעם בקרב הדור החדש של סופרי האזור.

אחד מהסופרים הללו הוא אפריים מדינה. סופר קולומביאני שהרומן האחרון שלו, שבמובהק איננו "ריאליזם מאגי", נקרא "טכניקות האוננות ההדדית של באטמן ורובין". מדינה מציע לגבריאל גרסיה מרקס - הסופר זוכה פרס הנובל, שספרו "מאה שנים של בדידות" הביא את ז'אנר הריאליזם המאגי לתודעת העולם דובר האנגלית – "לעשות משהו למען קולומביה, ולתרום את עצמו למוזיאון".

כאשר נשאל לגבי ריאליזם מאגי, פרנקו היה רגוע יותר ממדינה. "אישית, לא הושפעתי כלל מצילו של גרסיה מרקס", אומר הסופר רך הדיבור בבית אמו בבוגוטה. הוא הוסיף כי הסופר בן ה-77 היה אדיב מאוד אליו, ושמדינה תמיד מחפש כיצד להסתכסך עם מישהו.

"הסבתות המעופפות ושאר דברים מצחיקים"

אולם כאשר דיבר על עצמו ועל הדור החדש של סופרים דרום אמריקנים, כמו סנטיאגו גמבואה מקולומביה או ג'יימה ביילי מפרו, היה על פרנקו להודות בדבר אחד. "זה נכון שכאשר אנחנו מנסים להביא לכך שיתרגמו את עבודתינו לשפות אחרות, במיוחד במדינות עשירות, אתה עדיין מרגיש שמה שהם באמת רוצים זה ריאליזם מאגי. הסבתות המעופפות ושאר דברים מצחיקים, הפרפרים הצהובים".

ז'אנר הריאליזם המאגי נולד כאשר דרום אמריקה עבר תהליך מודרניזציה מהיר. הלאומיות החדשה והוגים מקרב השמאל העניקו חשיבות מחודשת למסורות הכפריות, שהודחקו במשך זמן רב על ידי התרבות האירופית והשכבות העליונות.

דוגמת הסוריאליזם והחיפוש שלו אחר הבלתי-רציונלי סייעו לסופרים כמו גרסיה מרקס או חואן רולפו המקסיקני לבנות עלילות מסביב לאירועים מאגיים, שהוצגו בדרך לא ביקורתית. כך, ב"מאה שנים של בדידות", ישנה מגיפת חוסר שינה, ולאחר טבח של עובדי בננה יורד גשם במשך ארבע שנים.
 

ריאליזם אורבני

 
אולם דרום אמריקה משתנה, והספרות החדשה שלה משקפת זאת. "הערים שלנו גדלות – בוגוטה, בואנוס איירס, מקסיקו סיטי – כך שאנו מוצאים אירועים דומים מאוד לאלו שמתרחשים בערים אירופאיות, אותן בעיות חברתיות. אלו הערים שמזינות את הכתיבה שלנו", אומר פרנקו. "אנו משתמשים בשפת הערים, שאין לה שום קשר לריאליזם מאגי".

ספרו של פרנקו, "רוסריו טיחרס", שהגיבורה בו היא מתנקשת, מכר יותר מ-300 אלף עותקים בקולומביה – הספר הנמכר ביותר במדינה מאז ספריו של גרסיה מרקס, שאמר בעבר כי פרנקו הוא "אחד הסופרים הקולומביאנים שהייתי רוצה להעביר אליהם את הלפיד".

הסיפור מסופר דרך עיניו של אנטוניו, צעיר בן למעמד העליון, שמתאהב באנטי-גיבורה יפה וצמאת דם בתוך הבלבול המוסרי שעטף את העיר מדלין מוכת הקוקאין בסוף שנות השמונים.

באופן לא מפתיע, לא קל לאנטוניו להשלים בין החוש האתי שלו לבין תשוקתו כלפי רוסריו טיחרס, שקיבלה את כינויה לאחר שהשתמשה בזוג מספריים כדי לסרס חבר כנופיה שאנס אותה.

"הסיפורים שהיא סיפרה על חייה לא היו קלים", אומר אנטוניו ברגע מסוים. "הסיפורים שלי נראו כמו סיפורי ילדים בהשוואה אליהם. בסיפורים שלי, כיפה אדומה הולכת בשמחה לבית סבתה. בשלה, היא אוכלת את הזאב, הצייד והסבתא, ושלגיה טובחת בשבעת הגמדים".
 

לא יכול להפסיק

"רוסריו טיחרס" עבר עיבוד לקולנוע, ואף תורגם לאנגלית - דבר בלתי רגיל עבור רומן שנכתב על ידי אחד מהסופרים הצעירים של דרום אמריקה, שעד כה לא הצליחו להתחרות בכוחם של סופרים קשישים יותר. התרגום נעשה על ידי גרגורי רבסה, שגם תרגם את "מאה שנים של בדידות", ותואר על ידי גרסיה מרקס כ"הסופר הדרום אמריקני הטוב ביותר בשפה האנגלית".

ההצלחה האירה פנים לפרנקו למרות שהוא התחיל לכתוב במאוחר. בתחילה הוא רצה לעשות סרטים. רק לאחר ששהה בבית הספר הבינלאומי לקולנוע בלונדון, שבו כתב שוב ושוב תסריטים, שלא ניתן היה להפוך לסרטים, הבין פרנקו שעתידו טמון בכתיבה.

"גיליתי שאני יכול לספר סיפורים גם כשהשתמשתי במילה הכתובה. למרבה המזל היה לי את הדבר היחיד שנחוץ כדי להיעשות לסופר – הייתי קורא טוב". עכשיו כשהוא החל לכתוב, הוא לא יכול להפסיק.

"לפעמים אתה רואה אנשים ברחוב שחיים כמו חיות, ואתה תוהה מדוע הם ממשיכים כך. אני חושב שהם פשוט אומרים לא להכרחיות בלתי נמנעת של המוות, וזו הסיבה, לפעמים, שאתה כותב".
 
 
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
 
תגובות
הוסף תגובה0 תגובות
הוספת תגובה
מאת
 
נושא
 
תוכן
 
 
 
 
תודה! תגובתך התקבלה.
התגובה תתפרסם בכפוף לתנאי האתר.
 
 
 
 
 

כל הזכויות שמורות 2011 © נענע 10 בע"מ
 
 
 
 
כל הזכויות שמורות © Nana10 בע"מ
Video powered by