בערוץ
 
 
 
 
 
 
 
 
רטרו או מטרו? של מי החברה הזאת בכלל? 

רטרו או מטרו? של מי החברה הזאת בכלל?

 
 
פרופ` יורם פרי

שתי יבשות צפות להן על פני הלבה הרותחת של החברה הישראלית, שני גושים, תרבות המטרו לעומת תרבות הרטרו, במאבק על דמותה של החברה

 
 
 
 
 
 
 
 
 
מאז נרצח ראש הממשלה יצחק רבין הוצגו שני הסברים עיקריים למעשה הנורא. האחד, שההתנקשות היתה תוצאה של מאבק פוליטי בין הימין לשמאל. השני, שהרצח נבע מקונפליקט בין יהודים חילונים ליהודים דתיים. במחקר ממושך שאת תוצאותיו הצגתי באחרונה בספרי החדש "רצח רבין ומלחמת התרבות בישראל" מצאתי תשובה אחרת: הרצח היה תוצאה של החיכוך בין שני גושים גדולים, שתי יבשות הצפות על פני הלבה הרותחת של החברה הישראלית. קראתי להם תרבות הרֶטרוֹ ותרבות המֶטרוֹ. שתי קבוצות תרבות אלה, טענתי בספר, מתמודדות על הגדרת הזהות הישראלית. הן נאבקות ביניהן על שאלות כמו איזו מין חברה אנחנו רוצים שתהיה כאן, מי זכאי להיות חבר בה ואת מי יש להדיר ממנה, מה יהיו יחסינו עם האחר שבתוכנו ושמחוצה לנו, ומה צריכים להיות הערכים, האמונות והחלומות שלפיהם עלינו לכלכל את מעשינו ולכוון את דרכינו.

כשבוחנים את כל השאלות האלה אפשר לראות כי משני צדיו של קו גבול דמיוני ניצבות שתי קבוצות תרבות בעלות תפישה מוגדרת וברורה. תרבות המטרו שואפת שהישראליות תהיה אוניברסלית, שהקולקטיב הישראלי יהיה חלק ממשפחת העמים. לעומתה, תרבות הרטרו מבקשת לשמר ולהנציח את הפרטיקולריות, את הייחוד היהודי של "אנחנו מול הגויים". משום כך, יותר משתרבות הרטרו טוענת ש"העולם כולו נגדנו", היא מעוניינת דווקא לשמר את המאפיין הייחודי והמבחין. בשבועות האחרונים בא הבדל זה לידי ביטוי ביחס לבית המשפט העליון. המטרו רואים בעין רעה את העובדה שהוא פועל על פי כללי המשפט הבינלאומי, והם מבקשים שהוא ינהג על פי ההלכה היהודית. לדעתם לא יכולה להיות פשרה בין אתונה לירושלים.

הבדל אחר בין שתי התרבויות זכה לתשומת לב מרובה בקיץ האחרון. חסידי הרטרו – במאבק נגד ההתנתקות הם נקראו הכתומים – רואים בנאמנות לארץ ישראל ערך עליון שניצב הרבה מעל הנאמנות למדינה. לעומתם המטרו – בחולות גוש קטיף קראו להם הכחולים – סברו שחוקי המדינה, שלטון החוק וההכרעות הדמוקרטיות חייבים לבוא לפני הנאמנות לארץ ישראל.

הטבלה הזו מציגה כמה נושאים בולטים שבהם שתי קבוצות התרבות האלה עומדות זו מול זו. אפרט כאן שני ממדים נוספים – היחס לזמן וההתייחסות לשימור או לחידוש. לחסידי הרטרו יש תפישת זמן מעגלית. וולטר בנג'מין הגדיר אותה כ"זמן מקודש". אנו חיים במעגלים אינסופיים, ומה שהיה הוא שיהיה. לכן אנשי הרטרו עורגים אל העבר הרחוק ומבקשים להגשים אותו מחדש (למשל "להשיב עטרה ליושנה"). לעומתם, תפישת הזמן של חסידי המטרו היא ליניארית. מבחינתם הזמן זורם בקו ישר מן ההווה לעבר העתיד, ולשם מופנה המבט שהם מבקשים לטוות. לכן, בעוד שהראשונים מעדיפים את הישן על פני החדש, האחרונים הם חסידי השינוי המתמיד.

מי שביטא באופן חריף כל כך את התפישה הראשונה היה ראש הממשלה לשעבר יצחק שמיר, שחשף את האמונה העמוקה שלו כשאמר "הים הוא אותו הים, הערבים הם אותם ערבים", כלומר מה שהיה הוא שיהיה, ולעולם אין לצפות לשינוי. ולכן אין הבדל בין ערפאת, היטלר, המן או עמלק. את התפישה השנייה ביטא יצחק רבין לאחר שנבחר כראש ממשלה בראשית שנות התשעים, ואמר כי "העולם לא תמיד נגדנו". כלומר, מה שהיה אתמול אינו בהכרח מה שיהיה מחר. דברים משתנים וניתן לשנותם.

הבדל חשוב ביותר בין שתי התרבויות הוא התשובה לשאלה מי שייך לקולקטיב הלאומי ומי אינו שייך אליו. ההבחנה כאן היא בין אלה שסוברים כי בסיס ההשתייכות הוא פוליטי, כלומר שבקולקטיב הישראלי חברים כל אלה שמשתייכים אליו פוליטית, כלומר כל מי שיש לו אזרחות ישראלית. לעומתם מאמינים חסידי הרטרו שרק מי ש"דם יהודי" זורם בעורקיו רשאי להשתייך לחברה הישראלית, ולכן הערבים אזרחי ישראל הפלסטינים אינם חלק אינטגרלי ממנו. זוהי תפישה של לאומיות אתנית.

החברה היהודית בישראל חצויה בערך באמצע בין שתי קבוצות התרבות האלה, והמאבק ביניהן מתרחש בתחומי חיים רבים. עד כמה חריף מאבק זה מלמדת העובדה כי נציג של צד אחד – מובן שהוא לא פעל בשמם או בשליחותם של כל חברי הקבוצה – היה מוכן לרצוח את ראש הממשלה כשחשש שזה מצליח להגשים את מטרות המחנה האחר.

אבל מה שמצער הוא שמאבק תרבותי זה אינו סימטרי. מחנה הרטרו אינו מוכן ש"האחר" הפלסטיני יהיה שותף לשיח על אופיה של החברה הישראלית. ומה לגבי מחנה המטרו? מי שמבקש לבסס את החברה הישראלית על בסיס אוניברסליסטי, הומניסטי, כוללני, אזרחי, ליברלי ודמוקרטי, אמור היה לשתף גם את אזרחי ישראל הפלסטינים במאבק התרבותי הזה. אף על פי כן הוא עושה זאת בנפש חצויה, והמאבק מתנהל בראש ובראשונה בתוך החברה היהודית בלבד. לשון אחר, אם נתייחס אל מושגי הרטרו-מטרו כרצף, נראה שמחנה הרטרו נמצא מגובש וממוצב קרוב מאוד לקצה האחד, ואילו אלה שמשתייכים למחנה המטרו מפוזרים יותר על פני הרצף, ולא מעטים נמנעים מלהסיק את מלוא המסקנות לשיטתם. יש להודות, בסתר לבם גם אצלם יש משקל כלשהו למרכיב הלאומי היהודי הייחודי.

לפני שנים מספר חולל פרופ' זאב שטרנהל עניין רב כאשר האשים את תנועת העבודה הישראלית בכך שהעמידה פנים שהיא תנועה סוציאליסטית. בספרו "בניין אומה או תיקון חברה" טען כי התנועה הסוציאליסטית, או הסוציאל-דמוקרטית הישראלית, היתה בראש ובראשונה תנועה לאומית, ואילו ערכיה הסוציאליסטיים האוניברסליים היו עלה תאנה בלבד. שטרנהל הרחיק לכת וקבע כי למעשה כמעט לא היתה אף מפלגה סוציאל-דמוקרטית באירופה שלא ניסתה לשלב את הפן הלאומי הייחודי עם הערכים הכלליים. אצלנו המצב חריף יותר, כי למרכיב הלאומי האתני מצטרף גם המרכיב הלאומי הדתי, ואיננו יכולים – ואף לא רצינו – להפריד ביניהם.

דווקא עתה, לאחר שהכחולים גברו על הכתומים, נשמעים מחדש הקולות הקוראים להגביר את האחדות הפנימית ולחזק את המרכיב היהודי בתוכנו. מכלל ההן נשמע גם הלאו. מי שאומר זאת מבקש לדחוק אל מחוץ לגדר את אלה שאינם יהודים, וזה הדבר האחרון שצריך לעשות. דווקא ניצחונו של מחנה המטרו בקרב על ההתנתקות מחייב להמשיך במהלך ולהעמיק את ההכרה שהחברה הישראלית כוללת גם לא-יהודים, בני לאום אחר, כמו הערבים, ובני דתות אחרות, כמו הלא-יהודים שהגיעו מארצות חבר העמים. אלה גם אלה הם חלק מהכלל. לאלה ולאלה יש זכות להיות שותפים במערכה על גיבוש דמותה וזהותה של החברה שלנו. מן השותפות הזו נצא כולנו אך נשכרים.


פרופ' יורם פרי הוא ראש מכון חיים הרצוג לתקשורת, חברה ופוליטיקה באוניברסיטת תל-אביב. ספרו "יד איש באחיו: רצח רבין ומלחמת התרבות בישראל" ראה אור בהוצאת בבל-ידיעות אחרונות
 
 
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
 
תגובות
הוסף תגובה0 תגובות
הוספת תגובה
מאת
 
נושא
 
תוכן
 
 
 
 
תודה! תגובתך התקבלה.
התגובה תתפרסם בכפוף לתנאי האתר.
 
 
 
 
 

כל הזכויות שמורות 2011 © נענע 10 בע"מ
 
 
 
 
כל הזכויות שמורות © Nana10 בע"מ
Video powered by