בערוץ
 
 
 
 
 
 
 
 
דו-קיום In, קיום משותף Out 
 
 דודי זילברשלג וענת יצחקי במשרדי ``רעות`` (Israel Sun)   
 
דודי זילברשלג

איש תקשורת חרדי משרטט את האסור והמותר לשיטתו ביחסי יהודים וערבים בעקבות מפגש עם שתי תנועות נוער ביפו

 
 
 
 
 
 
 
 
 
ערב ירד על יפו. בשוליו של גן השניים, בתוככי המקלט הציבורי, שוכן מרכז רעות-סדאקה. קבוצת צעירים יהודים וערבים התקבצו ובאו לשיחה על אודות שתי קבוצות רעיוניות מנוגדות. באי המקום, פעילי תנועת הנוער רעות-סדאקה, יהודים וערבים המאמינים בקידום ערכים של שוויון וכבוד הדדי בין האוכלוסיות היהודית והערבית במדינת ישראל, ופעילי אבנאא אל-בלד, "בני הכפר" או "בני הארץ", תנועה המתכחשת ללגיטימיות של מדינת ישראל ותומכת בלאומיות הפלסטינית בנוסח חזית הסירוב באש"ף.

המפגש נפתח בנינוחות בולטת, למרות חילוקי הדעות התהומיים. מצד אחד של המתרס יושבים בערבוביה יהודים וערבים המאמינים בכל לב כי השלב הראשון לקראת שותפות מלאה כרוך בנטרול משקעי הזרות והניכור, כדי לבנות תרבות משותפת של אחווה ושלום בין שני העמים. מנגד יושבים שלושה ערבים המתנגדים למינוח "ערבי-ישראלי" ורואים את עצמם כחלק אינטגרלי מן העם הפלסטיני.

כפי שהעליתי בחכתי בהמשך השיחה, ייתכן שאין ביניהם הבדלי השקפה תהומיים, אך מחלוקת עמוקה על הדרך יש ויש. כאן עולה השאלה ההיסטורית על היחס שבין התכלית למאמץ המושקע בהשגתה.
אחמד ח'ליפה ועבד ח'ליפה מאום אל-פחם וחוסיין אשקר מכבול ייצגו בשיחה את העמדה הנחרצת של בני הכפר. סבב קצר של היכרות עם אנשי רעות-סדאקה – בוגרי הקומונה, מתנדבים, מנחים, כל אחד והרקע שלו – חושף טפחיים מפעילותם. כל אחד ומוצאו, יחד הם משלימים את היריעה הססגונית של התנועה: איהאב קדאח מכפר מנדא, זוהיר אל-מקייס ממדרשת בן-גוריון, פאדי שביטה, מנהל הארגון, הוא מטירה, וענת יצחקי, מאהדי נעאמנה מכפר עראבה, המעורב בפרויקט מערכים לקראת עתיד משותף, וחנה ויצר, שנחתה ישר מקונטיקט ליפו, עסוקה מעל הראש בקשר עם התקשורת הבינלאומית ועם ארגונים בחו"ל. את משבצת התקשורת הערבית מוביל חסן טואפרה. פריד קצח הוא אחד מדרי הקומונה, יונתן קונדה המיר את שירותו הצבאי בשירות אזרחי, ובאו גם רננה גל מקיבוץ דליה ועדי מעוז מזכרון יעקב. שתי קבוצות, שתי עמדות. האחת של אנשי הרעות המבקשים להכיר את האחר, לעודד שיח ותקשורת, והשנייה של בני הכפר, הרואה בכל זה לא יותר מאירועים חברתיים נחמדים – מקסימום מפגשים של אוורור – "מפגשי היי וביי".

בין דו-קיום (אפשר) לקיום משותף (אסור)
כשמתברר לי מפיהם כי בקומונה המשותפת, שבה מבלים את שנת השירות, מתגוררות שלוש בנות יהודיות ושלושה בחורים ערבים, אני מקשה מדוע אין בחורות ערביות עם בחורים יהודים ולא ממתין לתשובה. יש לי תובנה ברורה מאוד על המסורת הנהוגה בקרב בנות ערב, אך אני מקבל בכל זאת תשובה מתנצלת ומגומגמת: היו, אבל... דוקא אחמד מבני הכפר תופס טרמפ על ההתרסה שלי ומנצל אותה כדי להסביר עד כמה לא לגיטימיים ומתסכלים חיי השיתוף בעיניים של חברה שומרת מסורת. הנה מצאתי את עצמי לרגע, חרדי שכמותי, מתבונן בעין מסורתית על הפער הענקי בין דו-קיום, שעימו ניתן לחיות בשלום, ובין קיום משותף, שעליו יש להכריז מלחמה.

לא מפגשי חומוס וגפילטע פיש, אלא הכרה אמיתית של האחר
אבל המוטיבציות ותחושת השליחות של אנשי רעות-סדאקה מרשימות מאוד, גם אם הנני מי שאני ושולל את החיים המשותפים בכלל. אני מקשה ותוהה אם מיעוט המשתתפים אינו מתסכל אותם. האם התגובות הגזעניות מתוך מערכת החינוך אינם מרפות את ידיהם? הם לא מנסים אפילו להתנצל על מיעוט המשתתפים; הם מאמינים שמלאכתם מחוללת שינוי עמוק. "אנחנו לא עוד מפגשי ניגוב חומוס, אנחנו עשייה חברתית, אנחנו שיח חדש, אנחנו הכרה של האחר. אנחנו מייצרים שיח הבוחן את הנרטיב ההיסטורי, ואנחנו מאמינים שזה מפתח לשוויון מתוך כבוד הדדי ולהכשרה של הלבבות לחברה סובלנית וצודקת שתוביל לשלום בין שני העמים."

ומנגד המטרה: "מדינה אחת – דמוקרטיה אחת"
אחמד מנסה לטעון שלשתי התנועות יש אולי כוונות זהות, אך טוען לגישה מהפכנית יותר. "אנחנו מאמינים במדינה אחת, שיהודים וערבים יחיו בה כאזרחים שווי זכויות וזו תהיה ההכרעה. השינוי הזה לא יבוא ממפגשים חברתיים. אנחנו דוגלים בלניניזם ומרקסיזם." האם הכוונה, אני שואל למדיניות המרקסיסטית, שכככל שיהיה יותר רע יהיה יותר טוב? "לא עד כדי כך," אומר אחמד ונסוג. "אנחנו לא פוסלים שיתוף פעולה עם שום גוף יהודי; אנחנו שוללים שיתוף פעולה עם גופים ציוניים." אחמד גם אינו מאמין בשיתוף פעולה עם השמאל הישראלי.
הוויכוח נסוב על הקמת מדינה אחת חילונית דמוקרטית, או שתי מדינות. תנועת בני הכפר תומכת אמנם בחלוקה לשתי מדינות, אולם רק כשלב לקראת הקמת המדינה החילונית על כל שטח פלסטין ההיסטורית. פאדי טוען בזהירות: "לנו אין עמדה ביחס למדינה אחת או שתי מדינות. עיקר המאמץ שלנו הוא בשינוי ערכים." כאן אחמד כבר יוצא קצת מכליו, וכללי הנימוס שנשמרו עד עתה מופרים קמעה: "הדרך שלהם יפה," הוא אומר, "אבל לא חיונית, לא מחוללת שום שינוי ולא עושה לרחוב הערבי כלום."
אני מנסה לצאת להגנתם ומקשה עליו: "הם לפחות שואפים למהפכה ומנסים להשפיע במהפכה. מה אתה, אחמד, מציב לעומתם ברמה הערכית?" אחמד מגיב בציניות: "עבודת הקודש משיגה את כל המטרות, אך לא את המטרות שלנו. היעד שלכם הוא לחנך ערבים בתוך ישראל לקבלת 'האחר'. אתם משרתים את המטרה הציונית, גם אם אינכם מודעים לכך. אשר לערכים, אנחנו מחזקים את הערכים הלאומיים ומטיפים לילדינו יחס מפוכח ל'אחר'. העם היהודי אינו אויב; התנועה הציונית היא האויב.

ובכל זאת יש סיכוי
קל מאוד להזדהות עם תחושת השליחות של רעות-סדאקה, למרות הסתייגותי הגדולה מן החיים המשותפים. קל עוד יותר להדוף את עמדות בני הכפר, אך אי אפשר להתעלם מהם. מיעוט המשתתפים והתומכים בקיום המשותף מגמד את בשורת החיים המשותפים, ריבוי המסכימים לדו-קיום מעניק תקווה שגם אם אחוה לא תהיה כאן, סיכוי לדו-קיום יש ויש.
 
 
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
 
תגובות
הוסף תגובה0 תגובות
הוספת תגובה
מאת
 
נושא
 
תוכן
 
 
 
 
תודה! תגובתך התקבלה.
התגובה תתפרסם בכפוף לתנאי האתר.
 
 
 
 
 

כל הזכויות שמורות 2011 © נענע 10 בע"מ
 
 
 
 
כל הזכויות שמורות © Nana10 בע"מ
Video powered by