בערוץ
 
 
 
 
 
 
 
 
תמונה של אילן רמון על הקיר 
 
 צוות המעבורת קולומביה. הגשימו פנטזיה (נאס``א)   
 
טל אייזנמן

טל אייזנמן, חובב "סטאר-טרק" מושבע, הרגיש כאילו הוא זה שהמריא לחלל עם הקולומביה. התרסקות המעבורת ומות אילן רמון מעוררים בו עצב והשראה עד היום

 
 
 
 
 
 
 
 
 
מדי פעם מחלקים תמונה בעיתונים היומיים הגדולים. לפעמים זה ראש ממשלה או נשיא חדש שנבחר בליל אמש, לפעמים זו קבוצת כדורגל שבדיוק אתמול זכתה באליפות. ולפעמים זה אסטרונאוט ישראלי.

אפשר למצוא את התמונות האלה בכל מיני מקומות. בסביבת שוק הכרמל הסמוך לביתי יש הרבה ירקנים, שבין גבעולי הפטרוזיליה שלהם מחייך אליך הנשיא של מדינת ישראל, או חנויות קטנות וצפופות, שכשאתה מגיע לשלם בקופה שלהן, אתה מוצא את עצמך מתבונן ארוכות בתמונה של ראש ממשלה מסוים, חי או מת, שמסתכל אליך בחזרה במבט רציני ועמוק. שלא לדבר על גאוות היחידה של כל אוהדי מכבי כזו או אחרת, שתולים בכל פינה אפשרית תמונה מצהיבה של הקבוצה האהובה שלהם, שזכתה בגביע המדינה לפני תשע שנים...

אני תליתי בחדר שלי, לפני שלוש שנים, תמונה כזו של אילן רמון. בדיוק מול המיטה, כך שכשאני מתעורר בבוקר הוא הדבר הראשון שאני רואה - חיוך כתום-כחול-לבן, מודפס על נייר עיתון שהצהיב מזמן. אני זוכר שכשאמא שלי ראתה בפעם הראשונה שהדבקתי משהו עם נייר דבק ישירות על הקיר, התעוררו הגנים הפולניים הרדומים שלה, היא ספקה כפיים וזעקה "גוועלד! וכשתרצה להוריד את זה, הרי יתקלף הצבע!". עניתי לה שכשנגיע לגשר - כבר נצבע אותו מחדש. בינתיים עוד לא הגענו לגשר, ולמרות שאני כבר לא גר בחדר ההוא, אילן רמון עדיין מחייך שם מתוך הקיר. ובכל פעם שאני קופץ לבקר את ההורים שלי לכמה ימים או כמה שעות, כשמזדמן לי להיכנס לחדר הישן שלי, אני לא יכול לעבור על פני התמונה הזו בלי להסתכל עליה לרגע ולהיזכר.
 

כמה בכיתי

 
להיזכר, למשל, בגאווה העצומה שחשתי כאשר הקולומביה המריאה. כחובב "סטאר-טרק" מאז שאני זוכר את עצמי, הרגשתי גאה באסטרונאוט הישראלי הראשון, כאילו הייתי אני זה שטס לחלל. רציתי לקוות שזה יהיה צעד קטן בדרך לפנטזיה הזו של מסעות בחלל, חיפוש חיים חדשים ותרבויות חדשות, צעידה באומץ למקום שבו רגל איש לא דרכה מעולם - וכמה שמחתי שיש מישהו אחד משלנו, מישראל הקטנה מוקפת האויבים, שלוקח חלק קטן ככל שיהיה, בהתחלה של הדרך הזו.

או להיזכר לרגע בניגוד של מראות התרסקות המטוסים אל תוך מגדלי התאומים, לעומת מראה העשן המיתמר ממנועי הקולומביה העולה מעלה מעלה. אז, באחד עשר בספטמבר 2001, כשעמדתי מול הטלוויזיה והאמנתי באמת ובתמים שסוף העולם מגיע - וכמה חודשים אחר כך, כשהייתה לי תחושה חמימה ונעימה בבטן שהנה, אולי משהו טוב עומד לקרות. כאילו העולם ספג מכה אנושה אבל התאושש ממנה וזינק קדימה, ושביעית מהזינוק הזה היא ישראלית.

להיזכר כמה בכיתי כשזה לא קרה. כמה כאב לי לראות את נקודות האור הקטנות שדהרו לאורך המסך כמו כוכבי שביט קטנים, ולשמוע את הקריין מקשקש על "מנסים להחזיר את הקשר עם הקולומביה". למרות שכבר ראיתי את התמונות על המסך לא האמנתי להן. לא יכול להיות שהוא התרסק. לא יכול להיות שהוא לא יחזור לארץ, עטור תשבוחות ומחמאות על התפקוד הנהדר שלו שם למעלה, ועל הגאווה העצומה שהביא לעם ישראל.

אבל הוא לא חזר.

אני לא יודע מה התמונה הזאת שלו מסמלת בשבילי היום. אולי היא מעודדת אותי להרים את הראש ולהסתכל למעלה, ולא רק כמטאפורה. אולי היא גורמת לי לשאוף להגיע רחוק, לנסות, להעיז - ואולי היא גם מזכירה לי שלא כל סיפור נגמר בסוף טוב. אני מניח שמתישהו יהיו עוד ישראלים בחלל, ומקווה שחלום חיפוש החיים החדשים והתרבויות החדשות עוד יתגשם ושבין כל הקצינים על האנטרפרייז יהיה גם אחד שדובר עברית, ושמחזיק במגוריו ספר תורה ששרד את השואה. אולי לא, אבל הלוואי שכן.

יהי זכרו ברוך.
 
 
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
 
תגובות
הוסף תגובה0 תגובות
הוספת תגובה
מאת
 
נושא
 
תוכן
 
 
 
 
תודה! תגובתך התקבלה.
התגובה תתפרסם בכפוף לתנאי האתר.
 
 
 
 
 

כל הזכויות שמורות 2011 © נענע 10 בע"מ
 
 
 
 
כל הזכויות שמורות © Nana10 בע"מ
Video powered by