בערוץ
 
 
 
 
 
 
 
 
ההיסטוריה של הידרדרות האיסלאם 
 
 הפגנה בלונדון. שביעות הרצון הרגה את התרבות הערבית הישנה (רויטרס)   
 
יוסי גורביץ

תיאוריות קונספירציה נפוצות בתרבות הפוליטית הערבית והמוסלמית. יוסי גורביץ טוען כי הן אחראיות להמשך פיגורו של העולם הערבי - ולסכנה לעולם כולו

 
 
 
 
 
 
 
 
 
"אני מתנגד לעמימות", אמר עמי איילון, "כי במזרח התיכון עמימות הופכת לקונספירציה". כל מידע נעלם נתפס, בעיני צופה חשדן, כמסתיר קנוניה. והמזרח התיכון אכול קנוניות: תומס פרידמן מספר כיצד, לאחר רעידת אדמה בלבנון, שאל מרצה אמריקני בחיוך "אתם חושבים שהסורים אחראים לזה?"

והקונספירציות איננן נשארות בבית, הן נודדות עם המהגרים: בסקר שערך השבוע הטיימס הלונדוני בקרב מוסלמים בריטים, טענו 46 אחוזים מהם ש"הקהילה היהודית בבריטניה שותפה לקשר, יחד עם הבונים החופשיים, להשתלט על התקשורת והחיים הפוליטיים". הבונים החופשיים? זה נשמע מוכר.

בשנים האחרונות התפרסמתי בחוג מכרי כאדם שמסוגל להמציא קונספירציה בקלות, ללא מאמץ. זה משחק קל: תנו לי שלושה משפטים אקראיים, ואני ארכיב מהם קונספירציה כזו, שהזקן מן ההר יתקשה למצוא בה דופי. אבן היסוד היא ספרו של אומברטו אקו, "המטוטלת של פוקו", שהוא הסיכום המושלם של התופעה. אבל זהו משחק מסוכן: גם אדם חושב מסוגל להתפתות, בקלות, לחשיבה קונספירטיבית. הוא מתחיל לחשוב בסימנים, לא בממשויות.

בספרו של אקו, הסכנה מובעת במפורש. המספר מת, משום שהצליח ליצור קונספירציה מושלמת, כה מושלמת שהצליחה להטעות את המאמינים בקונספירציות בעצמם. עוד קודם לכן, מאשים דיוטלווי, אחד משלושת הלעגנים הגוסס מסרטן, את המשחק בקונספירציה במצבו: התאים שבגופו, הוא אומר, עושים את שעשו הוא וחבריו: שיחקו בתמורה, בהמרת אותיות. המִשְׂחַק ממית את המשחק, או לפחות מטיל בו מום.

כמה מחשבות, אם כן, על ספרות הקונספירציה ועל התרבות הפוליטית הערבית.
 

פיגור במציאות, פיגור בדמיון

 
כל חובב קונספירציות העוקב אחרי הספרות האיסלמיסטית – הקורא, למשל, את "ספר הלוחמים" של ארגון אל קאעידה - יוכה תדהמה למראה הקונספירציות מעלות העובש המופיעות בו. כרגיל, העולם הערבי מפגר: הקונספירציות האלה יצאו מהאופנה במערב בשנות הארבעים. הבונים החופשיים? הרוטרי? הפרוטוקולים של זקני ציון? אנשים, זה כל כך מיושן! איפה העב"מים, האן.אס.איי., אזור 51, סמי השפעה – כל סימניה של תיאוריית קונספירציה מודרנית?

והרטוריקה: ישועית-פרנואידית, בציר 1904. הבונים החופשיים מנסים להשתלט על העולם על ידי הכחדת האמונה? האתאיזם הוא מזימה שטנית-אילומינטית? רק אל תגידו לי שפרשת דרייפוס היא מבחן לאנשים אוהבי האל. אה, כבר כתבתם את זה.

והפיגור איננו מוגבל רק בעולם הדמיון: הוא קיים במציאות ממש. בשנת 2002, הגישו שורה של מלומדים ערבים דו"ח מחריד לאו"ם. נקבע בו שהעולם הערבי כולו, על מאות מיליוני נתיניו, מייצר פחות מספרד; שיוצאים בו כולו פחות ספרים משיוצאים ביוון; שבעוד העולם כולו צועד קדימה, אם כי לעיתים בצעדים כושלים, העולם הערבי נסוג לאחור.

ושני הפיגורים הללו – המעשי והתודעתי - מזינים זה את זה, ומובילים לתוצאה קטסטרופלית.
 

המשבר

העולם הערבי התעורר בבהלה עם פלישת נפוליאון, בסוף המאה ה-18, וגילה שהברברים מהמערב – פרנקים, בלשון כוללנית – עקפו אותו בסיבוב. למעשה, הוא התעורר כאשר הקולוניאליזם האירופי, שהוגבל עד כה לאסיה, אפריקה ואמריקה, הגיע אליו-עצמו.

וצריך לזכור: במאה ה-16 ניטשה לחימה נואשת במישוריה של אירופה, בהונגריה ובאוסטריה, בנסיון לבלום את הטורקים. הצי הטורקי ערך גיחות לחופי איטליה. הונגריה היתה ממלכה נוצרית משועבדת. הילדים הנוצרים של הונגריה ושל מה שתהיה יוגוסלביה, של וולאכיה ורומניה, נחטפו והפכו לעבדי הסולטן, ליאניצ'ארים, לוחמיו הקנאים ביותר. המצור הטורקי האחרון על וינה היה ב-1683, שנתיים לפני לידתו של באך.

ובכל זאת – ב-1800 היה נפוליאון בעכו; יוון שחררה את עצמה, עם מעט עזרה מידידים והרבה פראיות, ב-1821; ב-1840, החלה השליטה הבריטית במצרים; בריטניה ורוסיה שיחקו בגורלה של פרס לאורך המאה ה-19; הממלכה המוסלמית הגדולה לשעבר של טמרליין נפלה בידי הבריטים; המדינות המוסלמיות במרכז אסיה נכנעו לרוסים; צרפת לקחה לעצמה נתחים מצפון אפריקה; ספרד – ספרד המרוסקת, המנוונת, השבורה, זו שעליה אמרו ש"אפריקה מתחילה בפירנאים" – הצליחה לבלוע נתח ממרוקו; ולקראת סוף המאה, יכול היה הצאר להפטיר בבוז שהסולטן, שפרשיו הטילו אימה על וינה רק 200 שנים קודם לכן, הוא "האיש החולה שעל הבוספורוס".

המוסלמים, שבעיני עצמם היו שליטי העולם, התקשו להתמודד עם המצב. הם היו אמורים להיות השליטים, בחירי האל. ועתה, הם היו הנשלטים. זה היה מצב בלתי נסבל: ההלכה המוסלמית קובעת כי הלא-מאמינים, הדימי, ישלמו מס למאמינים. הגלגל התהפך, אלוהים הסתיר את פניו. מה קרה כאן?
 
 

פאשיסטיות קאתולית

עטיפת גרסה של הפרוטוקולים של זקני ציון (המרכז למורשת המודיעין)
 עטיפת גרסה של הפרוטוקולים של זקני ציון (המרכז למורשת המודיעין)   
עם סופה של מלחמת העולם הראשונה, עם עלייתו של עקרון ההגדרה העצמית, התעוררה גם הלאומיות הערבית. אלא שכעת היתה האימפריה העות'מנית מחוסלת. הכליפות מתה, אתאטורק הרג אותה – וטורקיה זינקה אל החילוניות, משאירה מאחוריה ריק.

לאיסלם לא נותרו חסידים אינטלקטואלים רבים. הלאומנים העולים האשימו את הדת בפיגור העולם הערבי. הטענה לא היתה חסרת בסיס; התעקשותם של מורי ההלכה שלא להדפיס ספרים, אלא לכתבם ביד, גרמה לנזק בלתי ניתן לשיעור לחינוך בעולם הערבי.

אבל לא פחות מההלכה המוסלמית, החיידק שהרג את התרבות הערבית הישנה היה שביעות הרצון. כמו בסין, הדוקטרינה הרשמית גרסה שהעולם הערבי נמצא בגן העדן, ושאין צורך בהתקדמות. כמו בסין, תותחי הספינות המערביות שברו את הדוקטרינה הזו; כמו בסין, קריסתה הביאה בכנפיה שואות.

המערב, אם כן, היה המודל. אבל איזה מערב? לא המערב הכובש, המדכא; לא המערב של צרפת הטובחת ואלביון הבוגדנית. האינטלקטואלים הערביים, כמו אחיהם במערב, נקרעו בין שני קטביה של תנועה טוטליטרית: הקומוניזם מול הפאשיזם. הליברליזם – זה של צרפת ובריטניה – לא נוסה כלל, להוציא לבנון ותקופה קצרה במצרים; הוא היה האויב של שתי התנועות גם יחד.

הפאשיזם ניצח, ובגדול. הוא ניצח עם מהפכת הקצינים במצרים, אבל עוד קודם לכן בסוריה ובעיראק, עם מפלגות הבעת'. היה זה פאשיזם שונה מהמוכר לנו: הוא נשען הרבה יותר על כתבי הפאשיסטים הצרפתים והספרדים. הפלנגות הלבנוניות, למשל, נקראו כך על שם הפלנגות הספרדיות של פראנקו.

והפאשיזם הקתולי הזה היה רווי אימה ושנאה כלפי אגודות הסתרים. סופרים ישועים כתבו כבר במאה ה-18, בעוד הגיליוטינה עובדת שעות נוספות, שהמהפכה הצרפתית היא יציר-רוחם של מעט אנשים, הבונים החופשיים והאילומינטי, אותם ראו כצאצאי המסדר הטמפלרי – שדוכא, יש להזכיר, כמסדר שטני. במאה ה-19, יכול היה אפילו ד'יזראלי לעמוד בפרלמנט האנגלי ולדבר על "אגודות סתרים, המניעות את כל שליטי אירופה".

הקתוליות, שהיתה בכל מקום במתקפה ושהיתה בתקופה הריאקציונית ביותר שלה – למעשה, היתה זו התקופה בה הגדיר מטרניך את הריאקציה כאירוע רצוי, שיש לשאוף אליו – ראתה בכל מקום אגודות סתרים. לטעון שהעם הפיל את השלטון הכנסייתי השנוא, להכיר במסורת בת מאות שנים של שנאת כמורה - פירוש הדבר היה להודות שיש שכבות רבות של בני העם שדחו את הכנסיה. לא; מדובר בקשר, בקנוניה, במעשה שטן. תמיד במעשה שטן, תמיד חזרה אל הטמפלרים. ומאחר והיהודים הוגדרו בברית החדשה "כנסיית השטן", קל היה לקשר את היהודים אל הארגונים הללו. כלום לא היה רובספייר יהודי? (לא, הוא היה פרוטסטנטי, אבל העובדות לא שיחקו מעולם תפקיד מרכזי כאן. אנחנו בטריטוריית התת-מודע, לא המודע).

לשילוב "בונים חופשיים-אילומינטי-יהודים-ליברלים" נוסף ב-1917 נדבך נוסף: בולשביקים. כלום לא היה לנין יהודי? (לא, אבל רבים-רבים מהבולשביקים היו גם היו). העיסה הקונספירטיבית היתה ברורה: בונה-חופשי שווה טמפלרי שווה עובד שטן שווה בולשביק שווה יהודי – כל אחד מהשמות הללו היה בקלות תחליף לאחר, שכן כולם היו חברים באותו קשר עצמו.

ב-1912 החלה התרומה הייחודית של האנטישמיות הרוסית, "הפרוטוקולים של זקני ציון", לשחק את תפקידה; וב-1917 היא נראתה, גם לליברלים המומים, כנבואית. כלום לא מוטטו הבולשביקים את כל יסודות עולם?
 

התירוץ

בן לאדן. שילוב של רגשי עליונות ונחיתות (רויטרס)
 בן לאדן. שילוב של רגשי עליונות ונחיתות (רויטרס)   
ואת כל התרכובת הרעילה הזו שאפו לתוכן התנועות הלאומיות הערביות; גדילתה של התנועה הלאומית הזו היתה מעוותת, על כן, מתחילתה. טורקיה הצליחה, בקשיים עצומים, לדלג אל המודרניות; אבל טורקיה לא חיפשה תירוצים. אתאטורק – אחד מאותם אישים עצומים, שהופעתם על במת ההיסטוריה די בה להפריך את שאריות התיאוריה המרקסיסטית – אכן ביצע "קפיצה גדולה קדימה". שלא כמו זו של מאו, היא הצליחה. טורקיה השאירה את עברה מאחוריה, הפכה לאדוקה בחילוניותה, ושאפה להפוך לאירופית ככל שתוכל; וכיום היא נחשבת לבעלת סיכויים סבירים להתקבל לאיחוד האירופי. מישהו רוצה להעריך את סיכוייה של סוריה? של מצרים?

התנועה הלאומית הערבית – כמו תנועות לאומיות כושלות אחרות – האשימה את המערב בכל צרותיה. נשכחה העובדה שהשלטון המערבי היה קצר-ימים; שהעותמנים שלטו במזרח התיכון במשך 400 שנים ביד ברזל; הזרים היו התירוץ. תיאוריות הקשר סיפקו את הרקע האידיאולוגי הנדרש: הכל היה קשר אחד גדול נגד העמים הערבים, קשר מאסוני-בולשביקי-ציוני-יהודי.

הערביות החדשה, הגאה, העצמאית, הוכיחה את עצמה ככשלון מוחלט תוך פחות מעשרים שנה. האם היה לה סיכוי? אפשר שלא. כל התנאים היו נגדה: אוכלוסיה נבערת, מפגרת בדעותיה; דיכוי נשים, שעדיין לא מאפשר ל-50 אחוזים מן האוכלוסיה לממש ולו חלק מן הפוטנציאל שלו; חוסר מסורת של שלטון חוק או שלטון בהסכמה; סכסוכים פנימיים; צבא עצמאי יתר על המידה; אוכלוסיה צעירה באופן מחריד (שיעור של כ-45 מן הסורים, למשל, הוא צעיר מ-15); אבטלה; חוסר משאבים, להוציא נפט; שכבה שלטת מושחתת, והעדר אליטה אחרת; אפשר שלא היו לה סיכויים.

כך או כך, היא נכשלה. האידיאולוגיה שלה מתה. נותרה ממנה רק המנטרה של יציבות – שאין לזלזל בה בעולם שמאמין ש"עדיפות מאה שנות עריצות על יום אחד של אנרכיה", אבל אין די בה כדי להחזיק משטר.

ויקום האיסלם.
 

הגלגל מתהפך

בהיפוך תפקידים אירוני, האשימה תנועת האחים המוסלמים את המשטר החילוני, הרודני, המושחת, כי שאב את ערכיו מתנועות הקשרים המערביות. משטרו של אסד גונה כמשרת של המאסונים; מובארק גונה כבובה של זקני ציון; התיאוריות הישנות, שבמערב ננטשו מזמן, עדיין משמשות ככלי במערכה הפוליטית הערבית.

וזאת יש להבין: אל קאעידה מכוון את מאמציו, ראשית כל, אל המשטרים הערבים. הם האויב שלו. הם המדכאים, הם המפרים את מצוות הדת. הפעולה הראשונה הבולטת של אל קאעידה היתה התנקשות במובארק, לא הפלת המגדלים בניו יורק או הטבעת הקול.

רוצחו של סאדאת, שלא היה איש אל קאעידה אבל היה איש האחים המוסלמים, תנועת האם, אמר במשפטו: "הרגתי את פרעה". את פרעה; לא את השליט המאמין, שאמר את תפילותיו והקפיד לבקר במסגד אל אקצה.

לשאלה, מדוע האומה המוסלמית מושפלת כל כך, עונה הג'יהאד העולמי באותה תשובה שחוקה: המערב אשם. המערב של המאסונים והטמפלרים וזקני ציון. אבל, קודם כל, אשמות הבובות של המערב, השליטים המוסלמים עצמם, שהם שליטים כופרים המשרתים אינטרסים זרים.

הג'יהאד העולמי – שם מוצלח יותר, מדויק יותר מאל קאעידה - רוצה בהחזרת הכליפות על כנה. הסיסמה היא "הדגל הירוק בירושלים, דלהי, סוויליה"; ריאקציה אל עולם מדומיין של זוהר מוסלמי. הג'יהאד רוצה לא רק את ירושלים, אלא גם את סיציליה והודו, ספרד ואפריקה.

בג'יהאד העולמי מתנגשים שני רעיונות: רעיון העליונות המוסלמי, הרעיון שעל פיו המוסלמי תמיד עליון על הדימי; ורגש הנחיתות, העולה מאליו כשהוא רואה את הישגי המערב מול פיגור האיסלם. כשהיהדות נתקלה במתח כזה – עליונותו של היהודי במושגיה, לעומת מצבו השפל במציאות – היא יצרה את הקבלה, שיצרה עולם מקביל והפוך למציאות. כשהגרמנים של תקופת ויימאר נתקלו בבעיה דומה – מצבה השפל של גרמניה לעומת הכרתה כי היא "מעל לכל בעולם" – הם נסוגו אל הקונספירציה. וגם הם בחרו במאסטונים ובזקני ציון.

למוסלמים, הבחירה היתה מובנית מאליה: כל חייהם הפוליטיים הכשירו אותם אל ההזיה, אל הקונספירציה, שבה לעולם אין אתה אשם. אתה אינך סופר גרוע; יש מאפיה בבתי ההוצאה. אתה לא סוחר כושל; מישהו הקים קרטל ודפק אותך. הלאומיות שלך לא נכשלה, קושרים אפלים הכשילו אותה.
 

איסלם אחר

אם האיסלם הישן, זה שלפני אתאטורק, נכשל מפני שהיה שבע רצון מעצמו, משוכנע שהוא תכלית הכל, האיסלם החדש שונה לחלוטין. הוא אימץ את הזעם, ואת הנכונות לרצוח הנובעת ממנו. אחרי הכל, אם כולם קשרו נגדך, אם אין באמת חפים מפשע, מדוע לחוס על העיתונאי או המהנדס שחטפת? ומתהומות הנשייה נשלפו כל הפסוקים וכל ההלכות המתירות התעללות בלא מאמינים.

ולא תמיד היה זה קל: ספר הלוחמים של אל קאעידה, למשל, מקדיש מקום נרחב להסברים מדוע עינויים הם מוצדקים הלכתית. קשה להשתחרר מהמחשבה שהמאמץ הזה היה מיועד להתגבר על התנגדות פנימית לעינויים, על התפיסה שלוחם החופש – מקומו בחדר העינויים, אך הוא אינו מענה; שהעינוי הוא נשקו של המדכא.

הזעם המוסלמי האמיתי מתבטא בנידחי אירופה. אלו הם מוסלמים שגדלו באירופה לא פחות משגדלו בארצות האיסלם, ולא הצליחו להשתלב בה. הם ראו בעיניהם את הצלחתה של אירופה, את עושרה, וזכרו את מולדתם; הם התפלשו, רבים מהם, בניהיליזם המוחלט של מי שאיבד את אמונתו ועוגן אחר לא מצא; והם גאלו עצמם מן הביבים, שבו אל האל, ואל החרב.

ראוי לציין שהם התייאשו מן החיים; החיים קשרו נגדם. שוב ושוב הם מתריסים כי "אתם מקדשים את החיים, ואנו מקדשים את המוות". שוב ושוב, הם הוכיחו את אמונתם בנכונותם להביא קץ לחייהם – ולחייהם של אחרים, שכן הגאולה מן הביבים כרוכה תמיד בדם. הם אינם מוכנים למשא ומתן; אין משא ומתן עם קושרים. אין לתת בהם אמון. מילתם אינם מילה, ובכל מקרה – את מי מייצג בן שיחך?

חוסר אמון בתהליך הפוליטי; חוסר האמונה בקשר הפשוט שבין סיבה ותוצאה, מפני שהוא מכאיב מדי; התפיסה שכל העולם כולו מנוהל על ידי קושרים חשאיים; ניהיליזם מצד אחד, קנאות דתית מצד שני – אלו נתנו לנו את הג'יהאד העולמי. ומאחר והוא מנגן על כל המיתרים הנכונים – חוסר הרצון להודות בכשלון; התפיסה שמישהו אחר אשם בכשלונותיך; התפיסה כי המוסלמי עודו עליון, וכי הוא יכול להשפיל את בני המערב היהירים; כשלונה של הערביות החילונית – הוא זוכה לאהדה עצומה בקרב המוסלמים. למול זה, מהם סיכוייו של הליברל הערבי, זן נכחד גם כך?

בן לאדן וזירקאווי, מפלצות בעיני המערב, הם גיבורים לאיסלם החדש; הם הלוחמים, שבמעשיהם מחו חרפת כשלון בן מאות שנים; יותר מכך - הם המשיבים את הסדר הנכון על כנו, הסדר בו המוסלמים הם השולטים והדימי הם הנשלטים; הם המדלגים על הפער בין ההזיה ובין המציאות; הם המעלימים את הדיסוננס הקוגניטיבי.

---------------

במזרח התיכון, עמימות מובילה לקונספירציה – וקונספירציה מובילה, לעיתים קרובות, לקנאות ולשפיכות דמים. גרמניה נזקקה להלם החריף של מלחמת העולם השניה כדי להתעורר מליל המכשפות הארוך שלה; סטאלין פתר, בשיטותיו הידועות, את "השאלה הגרמנית". לאיזה סוג של הלם יזדקק העולם המוסלמי, שתיאוריות הקשר אוכלות בו כל חלקה טובה מזה מאה שנים?
 
 
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
 
תגובות
הוסף תגובה0 תגובות
הוספת תגובה
מאת
 
נושא
 
תוכן
 
 
 
 
תודה! תגובתך התקבלה.
התגובה תתפרסם בכפוף לתנאי האתר.
 
 
 
 
 

כל הזכויות שמורות 2011 © נענע 10 בע"מ
 
 
 
 
כל הזכויות שמורות © Nana10 בע"מ
Video powered by