בערוץ
 
 
 
 
 
 
 
 
בני הנוער של דור החמאס 
 
 מעאלי. מה ההבדל בין קריקטורות אנטישמיות לאלה על מוחמד? (צילום: אבירם זינו)   
 
אבירם זינו

אבירם זינו התארח בכפר מרדה שליד שכם תחת שם בדוי מחשש לשלומו. הוא צפה בהצגה על חייל היורה ללא סיבה בילד פלסטיני, והתוודע לחלומות ילדות על שחרור ירושלים ופלסטין. חלומות אחרים היה קשה יותר לחלץ

 
 
 
 
 
 
 
 
 
הצגה: חייל ישראלי יורה בילדים פלסטינים (צילום: אבירם זינו)
 הצגה: חייל ישראלי יורה בילדים פלסטינים (צילום: אבירם זינו)   
בשעה שנשיא רוסיה, ולדימיר פוטין, זימן את ראשי החמאס למוסקבה והסעיר את המערכת הפוליטית מוושינגטון ועד ירושלים, ניסתה מעאלי, נערה בת 17 עטויה חיג'אב, להבין את חופש העיתונות שאיפשר את פרסום הקריקטורות של מוחמד. בשיחה בכפר מרדה שליד שכם היא הזכירה לי, שאותו עיתון שפירסם את הקריקטורות השנויות במחלוקת, חזר בו בשנת 2003 מפרסום של קריקטורה אנטישמית. "מה ההבדל", היא שאלה.

דו השיח הזה התקיים בסוף השבוע האחרון, כשהוזמנתי לדבר בפני קבוצת צעירים מ"נוער למען שינוי", המשתתפים בפרוייקט תקשורת של עמותת Pyalara – אגודת הנוער הפלסטיני למנהיגות וזכויות (עוד על העמותה בתחתית העמוד). מטרת הפרויקט היא למלא את הזמן הפנוי של הצעירים, ולנתב את הרצון שלהם לעשות משהו לנתיבים חיוביים, כמו כתיבת בלוגים והוצאה לאור של עיתון לצעירים ברשות הפלסטינית.

הצעירים חולקים ברובם את אותם החלומות: הם רוצים להשתלב בעתיד בפוליטיקה או בעיתונות. הסטודנטים לתקשורת מאוניברסיטת א-נאג'ח בשכם המנחים אותם, מנסים לסייע לחלומות הללו להתגשם. למרות התלהבותם של הצעירים מהמפגש איתי, הוצגתי מטעמי ביטחון רק על פי שם העט שלי בתקשורת הזרה וללא אזכור להיותי ישראלי. במקום הזה בדיוק מורגש הקו הדק והעדין, המפריד בין הערכים שהילדים הללו לומדים במסגרת החוג לתקשורת שבו הם משתתפים, לבין השנאה המושרשת בהם לישראל ולצה"ל.
 

עולה חדשה מרוסיה עם בגדי המעצבים

נארה. לא ספגה עדיין את השנאה לישראל (צילום: אבירם זינו)
 נארה. לא ספגה עדיין את השנאה לישראל (צילום: אבירם זינו)   
הצגת הפתיחה שהכינו הילדים לכבודי, למשל, כללה חייל ישראלי שיורה בלי סיבה בילדים פלסטינים המשוטטים ברחוב. לכל הדעות, גם של אנשים כמוני, הממוקמים שמאלה מאוד במפה הפוליטית ומודע למקרים של "יד קלה" על הדק, קשה להאמין לתעמולה הטוענת שחייל ישראלי יבצע ירי לעבר ילדים פלסטינים מתוך שעמום.

כדי להכיר את הילדים, ביקשתי מהם לשחק איתי משחק קצר של חלומות. כל אחד התבקש לעצום את עיניו ולחלום על שלושה דברים שהוא היה רוצה להשיג. מטרת הבקשה היתה להתרחק מהדיון הפוליטי. אלא שבשביל ילדים פלסטינים, מתברר, הניסיון הזה כלל אינו פשוט. המודעות הפוליטית של האומה הנאבקת על עצמאותה מחלחלת בכל הרבדים, וכך קרה שהתשובה השכיחה ביותר היתה משהו בנוסח "אני רוצה לשחרר את ירושלים ואת פלסטין". החלום השני השכיח ביותר היה "אזרחי" יותר, ונגע לרצונם של הילדים לרכוש השכלה. התשובה הזאת עודדה אותי מעט והיא היוותה פתח לנגיעה בחלומות נוספים.

על חלום כזה, שהתבלט בשונותו ביחס לאחרים, סיפרה נארה, בת 17, שמשכה את עיניי באופן חריג כבר מתחילת המפגש. היא הייתה לבושה שונה מיתר ילדי הכפר - את החיג'אב המסורתי החליפו מותגים נחשבים, והיה לי מעט קשה להתעלם מהתיק שלה, של המעצב הנודע לואי ויטון, שגם באפר איסט סייד בניו יורק לא יימצא תדיר אצל נערות בנות 17.

נארה, מסתבר, היא עולה חדשה מרוסיה, רק שנתיים ברשות הפלסטינית. היא בת לאמא אפגנית ולאב העובד כרופא בשבדיה, והחלום שלה, כאמור, פשוט יותר, רך יותר ומתאים לנערה בגילה: היא רוצה להיות אסטרולוגית. בגלל שגדלה בסביבה שונה, נארה לא ספגה עדיין את השנאה לישראל ולסמלי הציונות. אבל היא חוששת: "אני מפחדת שלא אצליח להיות אסטרולוגית אם לא אלמד באירופה. כאן אין שום מקום שאפשר ללמוד את זה".
 

מנהל התוכנית: השנאה לישראל מוגזמת

 
נארה אינה היחידה שרוח מתונה שורה עליה. מנהל התוכנית, סאמר, בן 47, שואף לגרום לילדים לעסוק פחות בדימוי השלילי של ישראל, ויותר בבעיות פנים-פלסטיניות. סאמר חושב שהשנאה לישראל מוגזמת: "נכון שהמחסומים, הכיבוש והנושאים הגדולים הורסים את החברה שלנו, אבל אסור גם להתעלם מהבעיות הפנימיות שלנו. מצד שני, כולם מדברים על החומה שהורסת את החיים של הכפר, למרות שבכלל עוד לא בנו אותה".

אך נראה כי בשקט בשקט גונבים הסטודנטים משכם את ההצגה מסאמר, ומעבירים מסרים רצופים ובלתי פוסקים על כך שישראל פוגעת בזכויותיהם של הפלסטינים. "בגלל ישראל הילדים האלו יתקשו להגשים את החלום שלהם", אומר מאהר, סטודנט בן 23. אני שואל מדוע ישראל היא שאחראית לכך, והוא מחזיר אותי מיד אל הסוגיות המוכרות של המחסומים, שלילת חופש התנועה ועניינים נוספים. רוח הדברים הזו משתלבת היטב עם האווירה בכפר, שבו ניצחון החמאס אינו מהווה כלל איום. בכל פינת רחוב אפשר למצוא את דגל החמאס ואת המסרים של התנועה. "ירוק הוא הצבע האהוב עלי", אומר אחד הילדים, "בגלל ערכי האיסלאם".
 
 

מה יכריע: אירוע ירי מיותר או מילה חכמה?

מעאלי, מיודעתנו הדתיה האדוקה, מחזירה אותי את הקריקטורות של מוחמד; היא רוצה לדעת איך העולם פוגע במוסלמים כל כך בקלות וללא שום התחשבות. אני מנסה להסביר שוב שהדבר נובע מערכי חופש הדיבור והעיתונות, אך היא מתעקשת: "אני לא מבינה מדוע כולם סוערים שיש קריקטורה על השואה וכולם שותקים שיש את מוחמד". אני מנסה לטעון שהשואה היא אירוע מצער בהיסטוריה שהתאפשר בגלל הפצה בלתי מוגבלת של אנטישמיות וגזענות. משום כך, אני ממשיך, היה טוב יותר אם התקשורת הפלסטינית היתה עוסקת פחות בהסתה ויותר בדיון פנימי ובביקורת.

אחרי שיחה ארוכה נראה כי אנחנו מצליחים להניח את ישראל בצד ולעסוק אך ורק בדיון על גבולות חופש הביטוי. את הדיון הזה הייתי יכול לנהל באותה המידה בבתי ספר במרכז לונדון או בתל אביב, בהבדל אחד עיקרי: המודעות הפוליטית של הילדים הפלסטינים גדולה לאין ערוך מזו של בני גילם במדינות המערב. כשאתה גדל לטרור ולכיבוש, קשה מאוד לצאת מהמעגל הזה, והבטן של הצעירים הופכת לרכה יותר. כל הזמן ניטש מאבק בין כוחות מנוגדים הגוזרים גורלות: אירוע ירי מיותר של צה"ל עלול להפוך את הילדים הללו לשאהידים, באותה מידה שמשפט חזק של סאמר, שייכנס ללבותיהם וייצרב בהם, עשוי להפוך אותם לפוליטיקאים, עיתונאים או פעילים שוחרי שלום.
 
עמותת Pyalara (חכים בשארה)

בכפר אל-ראם, בין רמאללה לירושלים, פועלת עמותת Pyalara – אגודת הנוער הפלסטיני למנהיגות וזכויות. העמותה הוקמה לפני ארבע שנים, במטרה "לעודד פעילות בונה בקרב נוער פלסטיני בתחומי התקשורת השונים". העמותה נתמכת על ידי הארגון UNICF השייך לאו"ם, טכן על ידי ארגונים הקשורים לאיחוד האירופי. בני הנוער חניכי העמותה מפיקים בין השאר תכנית טלוויזיה ותוכנית רדיו, המשודרות בטלוויזיה הפלסטינית וברדיו הפלסטיני. עם זאת, פרוייקט הדגל של הארגון הוא עיתון חודשי המופץ בכ-20 אלף עותקים ברחבי הגדה המערבית ורצועת עזה.

"אנו עוסקים בנושאים הנחשבים כטאבו בחברה הפלסטינית", אומרת מנהלת העמותה, האניה ביטאר, ירושלמית בת 33. המאמרים הלא מצונזרים לא חוששים מלעסוק בנושאים בעייתים שונים, החל מהטרדה מינית ועד לדיון בפיגועי התאבדות נגד ישראל.

ההשתתפות בתוצרים העיתונאיים של העמותה, לדברי ביטאר, נותנת לנוער הפלסטיני אפשרות "להוציא קיטור", ולבטא את "הקונפליקטים הבוערים בקרבם כדי שחייהם יפכו להיות מעט יותר נסבלים". לפעילות העמותה יש כנראה השפעה על חיי המשתתפים בה; לנא קאמילה, אחת הכותבות בעיתון, מעידה על עצמה, כי בעקבות הכתיבה בעיתון היא דחקה הצידה מחשבות על ביצוע פיגוע התאבדות נגד מטרה ישראלית.
 
 
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
 
תגובות
הוסף תגובה0 תגובות
הוספת תגובה
מאת
 
נושא
 
תוכן
 
 
 
 
תודה! תגובתך התקבלה.
התגובה תתפרסם בכפוף לתנאי האתר.
 
 
 
 
 

כל הזכויות שמורות 2011 © נענע 10 בע"מ
 
 
 
 
כל הזכויות שמורות © Nana10 בע"מ
Video powered by