בערוץ
 
 
 
 
 
 
 
 
ג'נין: מסע אל העצב והייאוש 

ג'נין: מסע אל העצב והייאוש

 
 
אבירם זינו

"בירת המתאבדים" מזוהמת ומוזנחת, והחמושים מטילים בה אימה על התושבים. אבירם זינו התלווה אל המושל מהפת"ח שעושה חשבון נפש ותוכניות לעתיד

 
 
 
 
 
 
 
 
 
סמטאות ג'נין. אין תקווה (אבירם זינו)
 סמטאות ג'נין. אין תקווה (אבירם זינו)   
"מחנה הפליטים ג'נין מתאפיין בנוכחות יוצאת דופן של בחורים לוחמים ויוזמים למען הפעילות הלאומית... הם נכונים להקרבה בכל האמצעים, ועל כן, אין זה מוזר כי ג'נין מכונה 'בירת המתאבדים' " (מתוך דו"ח פנימי של תנועת הפת"ח במחנה הפלטים ג'נין המופנה למרואן ברגותי, 5.9.2001)
 
תמונת ערפאת על קירות ג'נין (אבירם זינו)
 תמונת ערפאת על קירות ג'נין (אבירם זינו)   
שער הכניסה הצפוני לג'נין הוא מחסום ג'למה. השער מוביל לשכונת "סבח אל חיר" (בוקר טוב), אבל השכונה הצפונית לא מבשרת על העתיד לבוא. סבח אל חיר נראית כשכונה ערבית טיפוסית: מוסך גדול בצידי הכביש, כמה בתים לא גמורים, וכביש רעוע רצוף בורות המרמז על הצפוי בעיר.

בניין המושל ממוקם מיד בכניסה לעיר, לאחר שכונת סבח אל חיר. בחזית הבניין - כיכר ובמרכזה אנדרטה לזכר השאהידים. בכניסה לבניין עומדים שלושה אנשי משטרה פלסטינית, לבושים במדים ונושאים נשק. אני פוגש שם את עבדאללה ברקאת, עוזרו של מוסא כדורא, מושל העיר. עבדאללה, בשנות הארבעים לחייו והג בי בחביבות. הוא האחראי על ביקורי בעיר.

הסיור מתחיל במרכז העיר. ברקאת מראה לי עשרות מכוניות חדשות על הכביש ההרוס, המגיעות לדבריו מישראל. "כל אלה מכוניות גנובות, שישראל מעלימה מהן עין, כדי להחליש עוד יותר את הרשות" הוא מתאונן. מרכז העיר נראה כמו אחרי הפצצה: לכלוך בכל פינה, רמה תברואתית נמוכה באופן מסוכן. אחוזי האבטלה הגבוהים, למעלה מ-75%, ניכרים ברחובות הומי האדם.
 

קבלת הפנים המפחידה של החמושים

אולא וידידות (אבירם זינו)
 אולא וידידות (אבירם זינו)   
במחנה הפליטים מפגינים החמושים נוכחות ויורים באוויר. "זה בעיקר כדי להרשים", מנסה להסביר לי אחד הנוכחים. קולגה מארה"ב שאיתה באתי לעיר מתוודה בפני שהיא מפחדת. כמו במקרים אחרים, אני והצלמת שלי מסתירים את זהותנו הישראלית. אנחנו מרגישים שהסביבה מעט מסוכנת עבורנו.

"האנשים כאן לא אוהבים את כל זה, אתה תראה שחוץ מכמה צעירים כולם נכנסים לבית שלהם ומתעסקים בדברים שלהם, זה לא מעניין אותם והם מעדיפים שזה לא יהיה", אומר לי פעיל פוליטי מהפת"ח על החמושים. אז למה זה קורה, אני מקשה. "כי מפחדים מהם, יש להם נשק, הרשות בלי נשק ובלי כוח ולא יכולה לעצור אותם", עונה הפעיל.

סביב החמושים במחנה הפליטים מסתובבים לא מעט ילדים קטנים. "הם שייכים לתנועות הנוער של ארגוני הטרור. יש כאלה בכל בית ספר והם מצליחים מאוד" אומר ברקאת, וממשיך בהסבר: "אין לילדים כאן מה לעשות, הם רואים את זביידי ומעריצים אותו, אז הם גם מצטרפים לתנועות האלה".
 
 

אי קטן של שפיות ולבביות

 
אני מבקש לקחת פסק זמן מהטירוף הזה ולראות קצת שפיות בעיר. ברקאת לוקח אותי אל סמטאות העיר, ופתאום אני מרגיש שנזרקתי למקום קסום ומנותק מהמציאות הקשה של ג'נין. הסמטאות העתיקות מזכירות קצת את נחלאות בירושלים.

באחת הסמטאות ממוקם מרכז האינטרנט המקומי ואנחנו נכנסים אליו. אני פוגש שם ילדים וצעירים שבוחרים להתרחק מהטרור ולהתעסק במשחקי מחשב. אחת הילדות במקום, אולא, כבת 4, מקסימה אותנו, והוריה הנמצאים במקום מזמינים אותנו לביתם. המשפחה הלבבית משכיחה ממני בתוך כמה רגעים את האווירה המפחידה שחוויתי רק זמן קצר קודם לכן למראה החמושים היורים באוויר.

מיד מתחילה מסכת האירוח על פי מיטב המסורת הערבית. כל בני הבית, ההורים ושמונת ילדיהם, בגילאים שבין 3 ל-25, נאספים סביבנו, והילדים לא מפסיקים לשאול שאלות.הבנים הגדולים במשפחה בחרו ללכת בדרך הלימודים והעבודה ולהתרחק מארגוני הטרור. "אם לא הייתה עבודה לבנים שלי, או שלא הייתי יכול לשלוח אותם לבית הספר, גם הם היו הולכים אחרי הארגונים החמושים", מסביר האב. הבן הבכור, אגב, עובד במשרדו של ברקאת; האב עצמו מובטל. בני המשפחה חולקים איתנו שעה ארוכה של שיחה על תרבויות, קצת על פוליטיקה, והאווירה היא של שפיות מתפרצת.
 

'זהירות, זאבים'

ברקאת לוקח אותי לשוק המקומי. הריחות מזכירים לי את מחנה יהודה, הירקות טריים ורעננים, אך יתר הדברים נראים כאילו הגיעו מפח האשפה בשכונת מצוקה בישראל: מציעים כאן למכירה קומקומים ישנים, מערכות סטריאו מפורקות שרק המזל גורם להן להשמיע צלילים חלושים ועוד מיני ביזארים ישנים. "לאנשים אין פה כסף לדברים חדשים היום", אומר ברקאת.

אני נתקל בשלט בעברית והמלווה שלי מסביר: "פעם ג'נין הייתה מבוססת על כוח קנייה של למעלה מחצי מליון איש שבאו מבחוץ, ישראלים וערבים-ישראלים. היום אף אחד לא יכול להיכנס ואי אפשר לייצא. אנחנו צריכים להתבסס על כלכלה עצמית. זה בלתי אפשרי באף מקום בעולם, וזאת התוצאה".

אנחנו חוזרים למחנה הפליטים של העיר. המחנה נבנה מחדש, למעט מספר הריסות שנותרו זכר למבצע חומת מגן. בכניסה למחנה סוס ענק שבנוי משלדות רכבים, אנדרטה לשאהידים. "בכל מקום בעיר תמצא אנדרטות כאלה ועשרות של שלטים וכרזות שלהם" אומר ברקאת. על קיר לא רחוק מהאנדרטה מצוייק גרפיטי שהותירו חיילים. הם כתבו: 'זהירות זאבים'. "למה זה צריך להיות כאן", מתקשה ברקאת להבין.
 

הפלסטינים יודעים איך לנהוג בתקשורת

מוסא כדורא, מושל ג'נין (אבירם זינו)
 מוסא כדורא, מושל ג'נין (אבירם זינו)   
במרכז המחנה ממוקם מרכז ההסברה של הפת"ח. במרכז מכנסים את התקשורת, ארגוני השלום וקבוצות תיירים, ומציגים בפניהם את תוצאות מבצע "חומת מגן". אני חוזה בתערוכה מזעזעת, שמציגה תמונות של חלקי גופות והרוגים מהמבצע. כישראלי, ברור לי הצורך שהביא ליציאה למבצע, אבל בשביל אנשי התקשורת הזרה ועוברי אורח אחרים, התערוכה היא עוד הוכחה שישראל היא הגורם האחראי והאכזר בסכסוך. כך פועלת מכונת הסברה משומנת.

אולי כאן המקום להעיר: יש הרבה יותר מסיבה אחת שבגללה התקשורת העולמית מוטה לא פעם לטובת הפלסטינים. אבל אחת הסיבות, שתיאורטית ניתן לשלוט בה בקלות רבה יחסית, היא היחס שמקבלים אנשי התקשורת מהממסד. בעוד שהדוברים בישראל גורמים לעתים קרובות לכתבים הזרים לצאת מדעתם כדי לקבל יחס ראוי, הפלסטינים דואגים להעניק לכתבים יחס מועדף ומלוא תשומת הלב. במקרים רבים זה כל ההבדל בין סיקור אוהד לעויין.
 

"אין לי חלום"

במשרדו של מושל ג'נין, האחראי על כ-300 אלף תושבי העיר והכפרים הסובבים אותה, מעל ספות עור חדשות, תלויות תמונות של אבו מאזן וערפאת. תמונת המנהיג שמת לא מזמן מזכירה לי את סיפעה, קשישיה בת כ-80, שבביתה הייתי מוקדם יותר באותו יום. על הקיר היתה תלויה תמונה של צ'ה גווארה, סמל למאבק באי צדק, וסיפא, עירנית ודעתנית, אמרה: "רק ערפאת היה מנהיג אמיתי, והישראלים הרעילו אותו", מיתוס, שאגב, נטמע היטב בפלסטין.

מוסא כדורא, המושל, מאוכזב מהפסד הפת"ח לחמאס בבחירות: "אנשים כאן רצו להעניש את ארצות הברית וישראל. הם הצביעו לחמאס, כי הוא אנטי ישראלי ואנטי פלסטיני, וככה קיבלנו את החמאס בשלטון". הוא כועס, ומדגיש שבניגוד לרצועת עזה, לו יש תוכניות להתנחלויות המפונות גנים וכדים, הנמצאות בתחום אחריותו. יש לו גם מימון. "אנחנו מעוניינים לבנות שכונה חדשה, מכללה בגנים-כדים וגן חיות בחומש, כדי למשוך תיירות", הוא מסביר, אבל התוכנית תקועה לטענתו, בגלל ישראל, שלא מאשרת גישה ליישובים החרבים. "המחסומים בוטלו אבל עדיין יש נוכחות צבאית, שם ובג'נין", מסביר כדורא.

עתיד הפת"ח ברור למושל: "אנחנו צריכים ללמוד ולהתחזק. יש לנו זמן לבנות את עצמנו מחדש. אם ייערכו בחירות עכשיו, אנשים יהיו יותר זהירים ולא יצביעו כדי להעניש, כי הרבה אנשים לא רוצים את החמאס".

בסוף המסע אני פוגש נער כבן 19, שאנחנו מזהים מיד כאחד החמושים שראינו בתחילת היום. הנער, מרוצה מהזיהוי, מחייך. אני מבקש לשאול אותו כמה שאלות, ומגלה אדם שטוף תעמולה, שאיבד את התקווה. הוא מסכם עבורי את המסע וגם מזהיר לגבי ההמשך. ג'נין היא עיר עצובה, הרוסה, רווית טרור ואלימות, וחסרת תקווה, לבד מכמה פינות נחבאות של שפיות. המועקה הכבדה הזאת באה לידי ביטוי בדברים שאומר לי צעיר, בדרכנו החוצה מהעיר: "אין לי חלום, אני רק רוצה לחיות בכבוד".
 
 
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
 
תגובות
הוסף תגובה0 תגובות
הוספת תגובה
מאת
 
נושא
 
תוכן
 
 
 
 
תודה! תגובתך התקבלה.
התגובה תתפרסם בכפוף לתנאי האתר.
 
 
 
 
 

כל הזכויות שמורות 2011 © נענע 10 בע"מ
 
 
 
 
כל הזכויות שמורות © Nana10 בע"מ
Video powered by