בערוץ
 
 
 
 
 
 
 
 
דברים שיורמים יודעים: מהו מקור הביטוי תנצב"ה? 

דברים שיורמים יודעים: מהו מקור הביטוי תנצב"ה?

 
 
יורם שורק

מה זה "צרור החיים" מהכתובת שעל המצבה, ואיך זה קשור למשפחת אלפרון?

 
 
 
 
 
 
 
 
 
הכתובת תנצב"ה חרוטה על מצבה (צילום: רויטרס)
 הכתובת תנצב"ה חרוטה על מצבה (צילום: רויטרס)   
על מצבות נחרטת כמעט תמיד הכתובת המסורתית תנצב"ה: "תהא נשמתו צרורה בצרור החיים". ידידנו קורבוס תוהה, "איזה מין צרור זה?"

ובכן, הראשון שנפשו נצררה בצרור הזה הוא מלכנו דוד, אך הביטוי אינו קשור לימי שלטונו המפואר אלא דווקא לתקופה המביכה משהו בחייו, כאשר היה מנהיג כנופיה. בספר שמואל א' מסופר על דוד הצעיר: "וַיִּתְקַבְּצוּ אֵלָיו כָּל-אִישׁ מָצוֹק וְכָל-אִישׁ אֲשֶׁר-לוֹ נֹשֶׁא, וְכָל-אִישׁ מַר-נֶפֶשׁ, וַיְהִי עֲלֵיהֶם, לְשָׂר; וַיִּהְיוּ עִמּוֹ, כְּאַרְבַּע מֵאוֹת אִישׁ". עם כנופיה זו של "מרי נפש" דוד מתפרנס כשם שמתפרנסים "אנשי מצוק" מאז ועד עתה: פרוטקשן.
 

דוד מנסה לסחוט את נבל

 
אחד האנשים ממנו רוצה דוד לכלכל את אנשיו הוא איכר עשיר בשם נבל: "וְאִישׁ בְּמָעוֹן וּמַעֲשֵׂהוּ בַכַּרְמֶל, וְהָאִישׁ גָּדוֹל מְאֹד, וְלוֹ צֹאן שְׁלֹשֶׁת-אֲלָפִים, וְאֶלֶף עִזִּים; וַיְהִי בִּגְזֹז אֶת-צֹאנוֹ, בַּכַּרְמֶל. וְשֵׁם הָאִישׁ נָבָל, וְשֵׁם אִשְׁתּוֹ אֲבִגָיִל; וְהָאִשָּׁה טוֹבַת-שֶׂכֶל וִיפַת תֹּאַר, וְהָאִישׁ קָשֶׁה וְרַע מַעֲלָלִים".

דוד שולח אליו את אנשיו, שמשודרגים לצורך השליחות מ"מרי נפש" ל"נערים", לקבל תמורה עבור אי פגיעה ברכושו: "וַיִּשְׁמַע דָּוִד, בַּמִּדְבָּר: כִּי-גֹזֵז נָבָל, אֶת-צֹאנוֹ. וַיִּשְׁלַח דָּוִד, עֲשָׂרָה נְעָרִים; וַיֹּאמֶר דָּוִד לַנְּעָרִים, עֲלוּ כַרְמֶלָה וּבָאתֶם אֶל-נָבָל, וּשְׁאֶלְתֶּם-לוֹ בִשְׁמִי, לְשָׁלוֹם. וַאֲמַרְתֶּם כֹּה, לֶחָי; וְאַתָּה שָׁלוֹם וּבֵיתְךָ שָׁלוֹם, וְכֹל אֲשֶׁר-לְךָ שָׁלוֹם וְעַתָּה שָׁמַעְתִּי, כִּי גֹזְזִים לָךְ; עַתָּה, הָרֹעִים אֲשֶׁר-לְךָ הָיוּ עִמָּנוּ לֹא הֶכְלַמְנוּם וְלֹא-נִפְקַד לָהֶם מְאוּמָה, כָּל-יְמֵי הֱיוֹתָם בַּכַּרְמֶל. שְׁאַל אֶת-נְעָרֶיךָ וְיַגִּידוּ לָךְ, וְיִמְצְאוּ הַנְּעָרִים חֵן בְּעֵינֶיךָ כִּי-עַל-יוֹם טוֹב, בָּנוּ; תְּנָה-נָּא, אֵת אֲשֶׁר תִּמְצָא יָדְךָ לַעֲבָדֶיךָ, וּלְבִנְךָ, לְדָוִד".

נבל, ברשעותו, לא חושב שהימנעות אנשי דוד משוד רכושו מצדיקה תשלום מעשר: "וַיַּעַן נָבָל אֶת-עַבְדֵי דָוִד, וַיֹּאמֶר, מִי דָוִד, וּמִי בֶן-יִשָׁי; הַיּוֹם, רַבּוּ עֲבָדִים, הַמִּתְפָּרְצִים, אִישׁ מִפְּנֵי אֲדֹנָיו. וְלָקַחְתִּי אֶת-לַחְמִי, וְאֶת-מֵימַי, וְאֵת טִבְחָתִי, אֲשֶׁר טָבַחְתִּי לְגֹזְזָי; וְנָתַתִּי, לַאֲנָשִׁים, אֲשֶׁר לֹא יָדַעְתִּי, אֵי מִזֶּה הֵמָּה."

דוד מבקש להגיב על סירוב נבל לתשלום דמי הסחיטה בסגנון החביב על "אנשי מצוק" מהתנ"ך ועד למשפחות אברג'יל ואלפרון: "וַיֹּאמֶר דָּוִד לַאֲנָשָׁיו חִגְרוּ אִישׁ אֶת-חַרְבּוֹ, וַיַּחְגְּרוּ אִישׁ אֶת-חַרְבּוֹ, וַיַּחְגֹּר גַּם-דָּוִד, אֶת-חַרְבּוֹ..."
 

אביגיל מתערבת

העניקו פרשנות יצירתית למקרא (אילוסטרציה: רויטרס)
 העניקו פרשנות יצירתית למקרא (אילוסטרציה: רויטרס)   
אביגיל, אשת נבל, שנודע לה על התקיפה, באה לדוד למנוע ממנו לשדוד את ביתה. היא מרבה בחנופה, בגידופים לבעלה, בהבטחות וברכות, ובין השאר מברכת אותו שלא יאונה לא רע גם אם ינסו להרגו: "וַיָּקָם אָדָם לִרְדָפְךָ, וּלְבַקֵּש אֶת-נַפְשֶךָ; וְהָיְתָה נֶפֶש אֲדֹנִי צְרוּרָה בִּצְרוֹר הַחַיִּים, אֵת יְהוָה אֱלֹהֶיךָ, וְאֵת נֶפֶש אֹיְבֶיךָ יְקַלְּעֶנָּה, בְּתוֹךְ כַּף הַקָּלַע" (שמואל א` פרק כ"ה פסוק כ"ט).

הפסוק פשוט למדי: אביגיל, שתהיה בקרוב לאשתו של דוד, מברכת אותו שאם ירדוף אותו אדם (מקרה סביר מאוד בהתחשב בעיסוקו) ינצלו חייו. צריך פרשנות יצירתית מאוד כדי להבין מכך משהו על הישארות הנפש אבל משפט זה של אביגיל הופך בידי חז"ל לאבן פינה של תורת גמול לנשמות הצדיקים לאחר המוות.
 
 

שכר ועונש בעולם הבא

הגמרא במסכת שבת (דף קנ"ב ע"ב) מקשרת לראשונה את הברכה הזו לנשמות הנפטרים: "ר` אליעזר אומר נשמתן של צדיקים גנוזות תחת כסא הכבוד שנאמר " והיתה נפש אדני צרורה בצרור החיים" ושל רשעים זוממות והולכות ומלאך אחד עומד בסוף העולם ומלאך אחר עומד בסוף העולם ומקלעין נשמתן זה לזה".

הרמב"ם (משנה תורה, הלכות תשובה פרק ח`) מפרש שמוות הוא מצב אפשרי רק למי שקיים בעולם החומר, כיוון שנשמות הצדיקים בגן העדן משוחררות מכבלי הגוף הן משוחררות מן המוות וזהו "צרור החיים": להיות פטורים מטרדות הגוף וליהנות מזיו השכינה. "חיים אלו--לפי שאין עימהם מוות, שאין המוות אלא ממאורעות הגוף ואין שם גוף, נקראו צרור החיים, שנאמר "והייתה נפש אדוני צרורה בצרור החיים". וזה הוא השכר שאין שכר למעלה ממנו, והטובה שאין אחריה טובה; והיא שהתאוו כל הנביאים".

למה נזקקים חז"ל לפרשנות מאולצת כל כך? השכר לנשמות הצדיקים והעונש לרשעים לאחר המוות הוא יסוד חשוב ביהדות, אבל למרבה המבוכה אין לו זכר בתורה.
 
במזוזה שבפתח כל דלת מופיע קטע מפרק י"א בספר דברים ובו פרוט השכר לשומר המצוות. השכר הזה אינו סעודת שור הבר בגן העדן אלא כולו בעולם הזה: "וְהָיָה, אִם-שָׁמֹעַ תִּשְׁמְעוּ אֶל-מִצְו‍ֹתַי, אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם, הַיּוֹם...וְנָתַתִּי מְטַר-אַרְצְכֶם בְּעִתּוֹ, יוֹרֶה וּמַלְקוֹשׁ; וְאָסַפְתָּ דְגָנֶךָ, וְתִירֹשְׁךָ וְיִצְהָרֶךָ וְנָתַתִּי עֵשֶׂב בְּשָׂדְךָ, לִבְהֶמְתֶּךָ; וְאָכַלְתָּ, וְשָׂבָעְתּ".

גם העונש לרשעים אינו באש הגיהנום, אלא דווקא בצורת ופגעים בעולם הגשמי: "הִשָּׁמְרוּ לָכֶם, פֶּן יִפְתֶּה לְבַבְכֶם; וְסַרְתֶּם, וַעֲבַדְתֶּם אֱלֹהִים אֲחֵרִים, וְהִשְׁתַּחֲוִיתֶם, לָהֶם. וְחָרָה אַף-יְהוָה בָּכֶם, וְעָצַר אֶת-הַשָּׁמַיִם וְלֹא-יִהְיֶה מָטָר, וְהָאֲדָמָה, לֹא תִתֵּן אֶת-יְבוּלָהּ..."

אם התורה מתעלמת מעניין החיים שלאחר המוות, הרי ספרי נביאים וכתובים מרחיקים לכת עוד יותר ושוללים במפורש את הרעיון. דוד מביע את סלידתו מרעיון העולם הבא במזמור תהילים קט"ו: " לֹא הַמֵּתִים, יְהַלְלוּ-יָהּ; וְלֹא, כָּל-יֹרְדֵי דוּמָה..." (פסוק י"ז). בנו שלמה חוזר על השלילה הזו בספר קהלת: " ...כִּי אֵין מַעֲשֶׂה וְחֶשְׁבּוֹן, וְדַעַת וְחָכְמָה, בִּשְׁאוֹל, אֲשֶׁר אַתָּה הֹלֵךְ שָׁמָּה. " (קהלת ט' פסוק י').
הנביא ישעיהו מחרה מחזיק אחריהם: "כִּי לֹא שְׁאוֹל תּוֹדֶךָּ, מָוֶת יְהַלְלֶךָּ; לֹא-יְשַׂבְּרוּ יוֹרְדֵי-בוֹר, אֶל-אֲמִתֶּךָ" (ישעיהו ל"ח י"ח)

ובכל זאת יש לרעיון השכר והעונש בעולם הבא קסם שאין לעמוד בפניו. כך נמנעות שאלות בעיתיות: למה באות צרות לצדיקים והצלחה לרשעים.
 

אביגיל הופכת למיסטיקנית

הפכו את אביגיל למיסטיקנית (צילום: stock.xchng)
 הפכו את אביגיל למיסטיקנית (צילום: stock.xchng)   
היוונים קדמו לחכמינו בזיהוי הפוטנציאל של הגמול לאחר המוות לעידוד יראת שמיים והתנהגות מוסרית. הרעיון מופיע, למשל, אצל אפלטון בדיאלוג "גרגוריאס", בו מנסה סוקרטס לתרץ לצעירים חסרי מנוח למה הם צריכים לנהוג במוסריות, וכשאשר אוזלים נימוקי ההגיון מגיעה האגדה. "סוקרטס: ...כל אדם שסיים חייו בצדק ובחסידות עובר אחרי מותו אל אי השלווים ושוכן באושר שלם ...ומי (שסיים חייו) בבעוול וברשע הולך לכלא השילום והדין הנקרא טארטרוס.." (תרגום יוסף ליבס). ואכן, נראה שרעיון גן העדן והגהנום ( שאין לו,כאמור, בסיס מקראי) הגיע ליהדות מהיוונים.

יוסף בן מתיתיהו מתאר את האמונה בעולם הבא במיוחדת לאיסיים (ולא לכלל היהודים), ומשווה אותה לאמונת היונים "מושרשת אצלם הדעה שרק הגוף כלה... אבל הנפשות חיות לעולם וקיימות לעד... מיד כשהן משתחררות מכבלי הבשר, הן שמחות ועולות מעלה מעלה כאילו נעשו בנות חורין משעבוד ארוך. דעתם דומה לזו של בני יון כי מעון יש מעבר לאוקיינוס שהוא מזומן לנפשות נעלות".
הפרושים, לפי אותו מקור, מעדיפים להאמין בגלגול נשמת הצדיקים לגוף חדש וביחס לצדוקים, כהני המקדש, הוא מעיד "...ובענין קיום הנפש אחר המוות, עונש ושכר בעולם התחתון, אין להם עניין בכל אלה הדברים".

כאשר נקלט הרעיון ביהדות וצריך היה לקשטו בפסוקים, נאלצת אביגיל להפוך מאישה חכמה המנסה למנוע התנפלות שודדים על ביתה למיסטיקנית המביאה מידע על הנעשה בעולמות העליונים. כך הפך "צרור החיים" מברכת הצלחה של אישה יפה לגנגסטר שרמנטי לכתובת המצבה הסטנדרטית.
 
 
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
 
תגובות
הוסף תגובה0 תגובות
הוספת תגובה
מאת
 
נושא
 
תוכן
 
 
 
 
תודה! תגובתך התקבלה.
התגובה תתפרסם בכפוף לתנאי האתר.
 
 
 
 
 

כל הזכויות שמורות 2011 © נענע 10 בע"מ
 
 
 
 
כל הזכויות שמורות © Nana10 בע"מ
Video powered by