בערוץ
 
 
 
 
 
 
 
 
הטינופת עלינו 

הטינופת עלינו

 
 
יורם שורק

מפעלי תע"ש גרמו במשך עשרות שנים לזיהום חמור ומסכן חיים של קרקעות בשרון ובתל אביב, אבל האופי החסמב"אי של ההתנהלות הישראלית בצירוף התבטלות בפני ההון, מפילים את המעמסה התקציבית על האזרחים. הסיפור המלא של שערוריית תע"ש

 
 
 
 
 
 
 
 
 
"המפקד ירמיהו היה פוסע הנה והנה על הכביש.
- 'מתי יוציאו את הרימונים?' שאל אותו נוטר.
- אמרתי לשמעון זהבי הוא ירד לסליק.
עכשיו הבין ירון כי בשפת הסתרים של "ההגנה" "חביות" הן רימוני יד ו"סליק" הוא פשוט מחסן נשק.
ממרחק נשמע מטח היריות..."
(חסמב"ה או חבורת סוד מוחלט בהחלט, יגאל מוסינזון)

ימי התום

סיפורה של התעשייה הצבאית (תע"ש) מתחיל בסליקים וברימונים תוצרת בית של תקופת המנדט, ואתר התעשייה מציג בגאווה את ההיסטוריה המחתרתית החל משנת 1933. גם אתר ארגון ההגנה מתהדר בתיאורים של הפעילות ההרואית וה"חסמבאית" של מכון איילון, שייצר נשק ותחמושת בשלהי תקופת המנדט:
 
מחסן בקיבוץ דורות אחרי חיפוש נשק שערכו הבריטים ב-1946 (לע"מ)
 מחסן בקיבוץ דורות אחרי חיפוש נשק שערכו הבריטים ב-1946 (לע"מ)   
"תנאי הביטחון בקיבוץ היו חמורים. השער היה נעול 24 שעות ביממה, ושומר הוצב בכניסה. כדי להרתיע אורחים בלתי קרואים נתלה שלט על השער: "מחלת הפה והטלפיים, הכניסה אסורה!". כשהתקרבו אדם או רכב חשוד אל השער היה השומר לוחץ על כפתור, ונורות אזעקה היו נדלקות בתוך המפעל. חברים חדשים התקבלו לקיבוץ רק באישור הש"י (שירות הידיעות של ההגנה)".

אך כבר בתיאורי אותה תקופה מתחילות לבצבץ הבעיות הסביבתיות והבריאותיות של ייצור תחמושת, והשפעות הכימיקלים:

"לאחר תקופה קצרה החלו העובדים לחוש ברע: אדי החומרים, הרעש, האבק והחום שנפלט מהמכונות, ובעיקר המחסור באוויר צח ובשמש, גרמו להם לחיוורון, לכאבים ולחולשה. ב"הגנה" חששו לבריאותם של העובדים, ומחיוורון פניהם שעלול להסגיר את העובדה שאינם עובדים במשק. רופא שהגיע למקום ציווה להקפיד על מזון עשיר, שתיית חלב מרובה ונטילת ויטמינים. בנוסף, עברו העובדים שיזוף מלאכותי במנורת קוורץ".

לתפארת מדינת ישראל

"חייב נסיך לתת את דעתו כולה בראש ובראשונה על אמנות המלחמה, על סדריה וניהולה. כי אמנות זו בלבד נאה למנהיג וכוחה רב כל כך שהיא לא רק מקיימת בשלטונם נסיכים מלידה, אלא מעלה למדרגה זו אנשים מן המעמד האזרחי"
(ניקולו מקיאבלי, "הנסיך" פרק 14)
 
מערכת ייצור מאחורי גדרות. מתחם תע"ש לשעבר בגבול ת"א-גבעתיים (צילום: צבי טלית)
 מערכת ייצור מאחורי גדרות. מתחם תע"ש לשעבר בגבול ת"א-גבעתיים (צילום: צבי טלית)   
גם אם לא שיננו נסיכי מדינת ישראל הצעירה את מקיאבלי, אין ספק שמעטות המדינות בהן יושמה המלצה זו באדיקות כבארץ הקודש. כיוון שהעם היהודי לא התברך בנסיכים מלידה, עד מהרה הפך השלטון האזרחי לקריירה שנייה לעת פנסיה, של מי שאמנות המלחמה הפכה אותו לנסיך.

אך טבעי הוא, לכן, שגם כשלא היה עוד צורך בשלטי "מחלת הפה והטלפיים" או ב"סליקים", וניתן היה לכאורה לבנות תעשייה נורמאלית מהסוג שמנוהל על ידי תעשיינים וכפוף לתקנים סביבתיים, שמרו נסיכי מערכת הביטחון את המפעלים הללו כסניף של המערה החשמלית: פעם חסמבאי - תמיד חסמבאי.

תע"ש הפכה ל"יחידת סמך של משרד הביטחון". הסליקים עלו את מעל פני השטח וקיבלו שטחים נרחבים דווקא בקרבת האזורים המאוכלסים ביותר המדינה - סמוך לרמת השרון, ליד הרצליה (נוף ים), בירושלים ובתפר שבין תל אביב לגבעתיים. עשרות שנים התנהלה מערכת ייצור מאחורי גדרות, שלטי "אסור לצלם" וכמובן מאחורי מספריו חסרות הרחמים של הצנזור.

ומה בדיוק עושים שם באותה ארץ מסתורין? כנראה שבדיוק מה שעושים במפעלי תחמושת אחרים בעולם: חומרי נפץ.

ידידנו ה-TNT

את חומר הנפץ גילו לראשונה הסינים בימי שושלת טאנג, בסביבות המאה העשירית לספירה. אבקת השריפה הראשונה, שהתגלתה במקרה ושמשה זמן רב להכנת זיקוקי דינור, היתה מורכבת בעיקר מחנקת האשלגן. המאות חלפו, הכימיה קמה והתפתחה, אבל חומרי הנפץ עודם מבוססים על תרכובות המכילות חנקה - אטום חנקן הקשור לשניים או שלושה אטומי חמצן. כאשר תרכובת כזו מתפרקת בחום, משתחרר חמצן גזי היוצר את ההדף המשמש לדחיפת קליעים, לריסוק ושאר תענוגות.
 
 
חומרי נפץ. כל אחד יכול להכין במטבח הבית (רויטרס)
 חומרי נפץ. כל אחד יכול להכין במטבח הבית (רויטרס)   
מה שבכל זאת השתנה, הן התרכובות אליהן מחברים את החנקה כדי לקבל חומר נפץ יעיל ונוח לעיבוד. חומר הנפץ הנפוץ ביותר כיום הוא TNT, המורכב ממולקולת הטרי-ניטרו-טולואן. הכנת המולקולה הזו פשוטה עד כדי כך, שכל אדם יכול לבצעה במטבח ביתו – זה לוקח מעט יותר זמן מלהכין שקשוקה - תוך שימוש במתכונים פשוטים הזמינים באינטרנט. חומר נפץ נפוץ נוסף הוא ניטרוגליצרין.

אם כך מסתבר, שבישול פשוט ורעיל הוא הסוד הגדול שממנו הזהירו אותנו במשך עשרות שנים גדרות התיל, השלטים המאיימים ופטרולי בחורינו המצוינים מסביב לגדרות. עוד מסתבר, שירון זהבי וממשיכי דרכו אוהבים כל כך את רגבי אדמת המולדת, שבמשך שנים הם נהגו להשקותה בפרי עבודתם.

עמיר אשד, שחקר שיטות טיהור קרקע במסגרת עבודת המאסטר שלו באוניברסיטת בן גוריון, כותב כי "בקרקעות מתחם תע"ש נוף ים התגלו ריכוזים גבוהים של TNT, DNT, ניטרוגליצרין, ניטרוצלולוז וזאת בנוסף לפחמימנים שמקורם בנפט".

חומר חשוד כמסרטן בקרקעות השרון

הבה נתענג בנחת, לשם הדוגמא, על ה-DNT, שנמצא בקרקעות הרצליה ורמת השרון. מדובר בתוצר ביניים בייצור TNT, ה"זוכה" לציון 3 בדירוג הסכנה הבריאותית (Health Hazard Rating). משמעו של דירוג כזה הוא שחשיפה לחומר תגרום פגיעה חמורה, במידה שהנפגע לא זוכה לטיפול רפואי מיידי.
 
החומרים הרעילים מחלחלים באדמות השרון. הרצליה במבט מלמעלה (לע"מ)
 החומרים הרעילים מחלחלים באדמות השרון. הרצליה במבט מלמעלה (לע"מ)   
העין נוטה לדלג על ראשי תיבות ופסקאות יבשות, אבל דווקא שם טמון העניין האמיתי. לכל כימיקל המיוצר, מובל, מאוכסן או נמכר בעולם, מנוסח "גיליון נתוני בטיחות לחומר" (MSDS). גיליון נתוני הבטיחות חייב להיות נגיש לכל טכנאי, מהנדס ואפילו אפסנאי במפעל. אבל מי לא קורא את גיליונות הבטיחות הללו? ניחשתם נכון - השכנים.

אז לתועלת תושבי השרון, הנה כמה פנינים מה-MSDS של DNT ו-TNT המחלחלים בקרקע:

• מזיק למערכת העצבים המרכזית.
• חשוד כמסרטן.
• פוגע בהתפתחות עוברים
• רעיל בשאיפה לריאות ובבליעה
• גורם גירוי חמור במגע עם העור והעיניים.

זיהום של פי 1,600 מהמותר

ארבעה עשורים, משנות החמישים ועד תחילת שנות התשעים, עברו בשלווה בגן הקסום שהעניקה המדינה לנסיכיה. המכונות ייצרו, השפכים הרעילים חלחלו והשכנים חיו בנחת בבורות מאושרת. רק עמוק בשנות התשעים החלו לצוץ ידיעות על זיהומי קרקע ומים חמורים. לא, הנסיכים לא גילו פתאום את איכות הסביבה. הסיבה קשורה, איך לא, לכסף.

כאשר התברר שקרקעות תע"ש נמצאות באזורים של ביקוש שיא ושהן שוות הרבה יותר כשהן מיועדות למגורים, החלה המדינה לתכנן את העברת המפעלים לאתרים אחרים. בדיקות שמטרתן לאשר את הקרקע למגורים הן שפתחו את תיבת הפנדורה.
 
הפתרון לזיהום - העברת 12 אלף טון אדמה לרמת חובב . מתחם תע"ש בגבול ת"א-גבעתיים (צילום: צבי טלית)
 הפתרון לזיהום - העברת 12 אלף טון אדמה לרמת חובב . מתחם תע"ש בגבול ת"א-גבעתיים (צילום: צבי טלית)   
ב-1995 החלה בדיקת קרקע באתר "מגן" - 44 דונם בדרך השלום פינת רחוב עליית הנוער בת"א, שבהם פעלה תע"ש מאז שנת 1950. באתר זה לא ייצרו אמנם חומרי נפץ, אולי בגלל שהוא נמצא בלב אזור מגורים; באתר הזה עסקו "רק" במתכות כבדות רעילות, כמו עופרת וקדמיום, ובממֵסים אורגניים מסרטנים.

אלא ששפכי המפעל זיהמו את סביבתם באופן כה חמור, עד שהיה צריך לסגור לא פחות מ-25 בארות מים בגבעתיים וברמת גן, שבהם היה ריכוז מזהמים של פי 1,600 מהרמה המרבית המותרת בתקן הישראלי. בבארות נמצאו ממֵסים אורגניים כמו דיכלורו אתילן החשוד כמסרטן ומזיק לנשימה, וטטרה-כלורו-מתאן, המסרטן ופוגע בחשיפה כרונית בכבד, בכליות ובמוח.

פרט לפגיעה במי התהום, ממֵסים הספוגים בקרקע מתנדפים ממנה ועשויים להצטבר במרתפים, חניות תת קרקעיות וחללים סגורים אחרים במבנים שייבנו באזור המזוהם. הפתרון היחיד לשטח המפעל לשעבר של תע"ש בתל אביב, היה חפירה והעברה לרמת חובב של כ-12 אלף טונות של קרקע מזוהמת, פתרון שבוצע סופו של דבר.

חריצות ויעילות אופייניות לממשלה

אלא שעל אף ההעברה היקרה של קרקע לדרום, דיווח המשרד לאיכות הסביבה כי "התוצאות הראשוניות של בדיקות האוויר במרתפים, שערכה היחידה הסביבתית של עיריית תל אביב-יפו, הצביעו על ערכים חריגים של אדי פחמימנים הלוגניים במרתפי חנייה באזור", כלומר - פינוי האדמה לא פתר את הבעיה. בנוסף מסר המשרד לאיכות הסביבה, כי בוצעה במסגרתו חקירה של "פרשיית פינוי קרקע מזוהמת לאתרי הטמנה לא מורשים על ידי קבלני עפר". כמה מאותם 12 אלף טונות אדמה מזוהמת שימשו לבניית מגרשי משחקים לילדים, לא נדע כנראה לעולם.
 
 
מתחם תע"ש בתל אביב, שממנו נחפרו כמויות האדמה הגדולות, הוא קטן בהרבה בהשוואה לאחוזות תע"ש בשרון, שאת מצב זיהום הקרקע בהן מסווג המשרד לאיכות הסביבה כ"קשה במיוחד" – אותה קטגוריה שבה נמצאת קרקעית נחל הקישון. דו"חות על הזיהום במפעלים בהרצליה (נוף ים) וברמת השרון מגלים כי הזיהום העיקרי בהם נגרם מחומרי נפץ.

כאשר התברר היקף הזיהום וחומרתו החלה הממשלה לטפל בעניין בחריצות וביעילות האופייניות לה, או בלשונו של מבקר המדינה: "הגופים השונים החלו בפעולות אופרטיביות לטיפול בזיהומים רק לאחר שבית המשפט נדרש לנושא... אולם, מחלוקות בין משרדי הממשלה הנוגעים בדבר, כגון משרד האוצר והמשרד לאיכות הסביבה, ובינם לבין תעש גרמו לעיכובים במשך שנים בטיפול בזיהומים".

כך, למשל, אנו למדים מדו"ח המבקר כיצד מטפלת ממשלת ישראל בזיהומי מי שתייה שיצרה היא בעצמה בשרון: "בשנים 1992-1988 נסגרו ארבע בארות מים באזור רמת השרון כתוצאה מהזיהום. רק בשנת 2006, כ-18 שנים לאחר סגירת שתי הבארות הראשונות, אמור להסתיים סקר זיהומים, שעל בסיסו אמורה להיות מוכנת תכנית לטיפול בזיהום".
 

"למה שאמא לא תנקה?"

ומי ינקה את הטינופת? (צילום: צבי טלית)
 ומי ינקה את הטינופת? (צילום: צבי טלית)   
אבל למרות המורכבות והעלויות והבירוקרטיה הלא יעילה, יש פתרון ומזור לכל צרה ומצוקה, ושמה הפרטה. התעשיות הביטחוניות מופרטות בדרך ייחודית: הקונה המאושר מקבל אמנם את המפעל, אבל הזיהום נשאר של כולנו. כשהתגלה היקף הקטסטרופה, היו שחשבו לתומם שעל נסיכי "מערכת הביטחון" לנקות את הטינופת שהשאירו. תע"ש הגיבה לדרישה בדרך שבה מגיב ילד מפונק כשמבקשים ממנו לסדר את החדר: "למה שאמא לא תנקה?".

לא מאמינים? הנה הסיפור החינוכי מפי מבקר המדינה (דו"ח שנתי 56 א')

"במרץ 2001 התקבל בתע"ש מכתבו של מנכ"ל המשרד לאיכות הסביבה, שקבע לפי תקנות רישוי עסקים כי הקרקע בנוף ים מכילה חומרים מסוכנים, ולפיכך מהווה פסולת שיש לסלקה לאתר פסולת רעילה רמת חובב .תע"ש השיבה בין היתר כי האחריות למימון שיקום הקרקע ולטיהורה מוטלת על משרד האוצר והמינהל, שטרם אישרו את התקציב לכך על אף פניות חוזרות ונשנות של תע"ש".

כל כך טבעי ומובן נראה לנסיכי מערכת הביטחון שאמא "אוצר" – קרי משלמי המיסים - צריכה לנקות אחריהם, עד שאין הם מבינים למה היא לא מפשילה שרוולים ומתחילה בספונג'ה, גם כשהם מנדנדים לה ב"פניות חוזרות ונשנות". לצערנו, לא מפרטים בתע"ש את נוסח הפניות "החוזרות ונשנות", ונותר רק לדמיין משהו כמו: "אוף! אלף פעמים סיפרנו לכם שאנחנו משתעשעים בהרעלת קרקעות ואף אחד עוד לא בא עם צ'ק של כמה מאות מיליוני שקלים לנקות אחרינו".

אבל הסבלנות והחוצפה משתלמות, או בלשון דו"ח מבקר המדינה: "באפריל 2005 הודיע משרד המשפטים למשרד מבקר המדינה, בין היתר, כי טיוטת הצעה להחלטה על הפרטת תע"ש, שהועברה אליו לפני מספר חודשים, מתייחסת בין היתר לשאלת האחריות המשפטית לגרימת המפגעים במתחמי תע"ש ולאחריות לנשיאה בעלויות השיקום בשל כך; אופן נשיאת האחריות מצד המדינה המוצגת בטיוטה, כמעט שמייתרת את המחלוקת בין המדינה לבין תע"ש".

במילים פשוטות וברורות יותר: אל תדאגו אזרחים, יש על מי לסמוך והכל בסדר - הנסיכים יפריטו את תע"ש, ירון זהבי יעביר את המערה החשמלית לחברו הטוב אהוד השמן - שימשיך להשמין מנחת בגלל מחירי סוף העונה שבהם מוצעים המפעלים - ואנחנו ננשום מלוא ריאותינו גזי קרקע, נשתה לרוויה כרום, עופרת וממֵסים אורגניים מבארות השרון, ונשלם עוד כמה מיליארדים על העברת הקרקעות המזוהמות לנגב – כי ערך השוויון נעלה מכל, ועכשיו הגיע זמנם של תושבי הדרום ליהנות מפירות התעשייה הביטחונית.
 
 
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
 
תגובות
הוסף תגובה0 תגובות
הוספת תגובה
מאת
 
נושא
 
תוכן
 
 
 
 
תודה! תגובתך התקבלה.
התגובה תתפרסם בכפוף לתנאי האתר.
 
 
 
 
 

כל הזכויות שמורות 2011 © נענע 10 בע"מ
 
 
 
 
כל הזכויות שמורות © Nana10 בע"מ
Video powered by