בערוץ
 
 
 
 
 
 
עורף חזק 

עורף חזק

 
 
יעל ברנובסקי

קיבוץ רעים, שחי בצל איום הקסאמים ורעמי התותחים, לא מושך תשומת לב רבה: הצפון ושדרות גונבים את ההצגה. דווקא לכן בילתה כתבת "נענע" סופ"ש בקיבוץ, שם היא פגשה אמהות שבוחרות בנורמליות, הלום קרב טרי שמתכחש למלחמה, ועולה לא-יהודיה מאוסטרליה, שמנסה להדחיק את הפחד מגיוס בניה לצה"ל בבוא היום

 
 
 
 
 
 
 
 
 
"כמו שהאנשים שחיים בערים גדולות רגילים לרעש של האוטובוסים, כך גם אנחנו התרגלנו לבומים של התותחים ולקרבה לעזה", אומרת מזכירת קיבוץ רעים, יפעת אסטליינד. הקיבוץ, הממוקם בקרבת מחסום כיסופים, נמצא בטווח הקסאמים וחי בצל רעמי התותחים של צה"ל, הפועל ברצועת עזה.
 

הבחירה הנורמלית

פרסומת
 
מאז ההתנתקות באוגוסט בשנה שעברה, ביישובי "עוטף עזה" התרגלו, עד כמה שאפשר, לנוכחות המתמדת של צה"ל באזור. כך התרגלו לירי תותחים, לבומים על-קוליים של מטוסים ולסיכוי שייפול קסאם ליד הבית. התקשורת, כהרגלה, מתייחסת רק למקרים הטראגיים; שגרת הקסאמים אינה מעניינת איש. תושבי האזור נזכרים שאפשר גם אחרת, רק כשהם מגיעים למקום שקט יחסית, או כשהחבר מהמרכז מסרב בנימוס לבוא לביקור שגרתי.
 
בחרנו שלא להתחבר למסכנות. אסטליינד (צילום: יעל ברנובסקי)
 בחרנו שלא להתחבר למסכנות. אסטליינד (צילום: יעל ברנובסקי)   
תושבי רעים, מקום שקט ופסטוראלי בימים רגילים, כבר לא מתרגשים מדבר, או שזהרק הרושם שהם מנסים ליצור. הם מנהלים את חייהם כרגיל, לא יורדים למקלטים, ומתמחים בהמצאת הסברים לילדים הקטנים התמהים וחרדים בגלל רעשי ההפצצות שמרעידים את חלונות חדריהם.

לדברי אסטליינד, "היינו מעדיפים לשמוע רק את ציוצי הציפורים בבוקר, אבל אין מה לעשות. אנחנו מנסים לא לשנות את שגרת חיינו בקיבוץ ולא נותנים לחרדות להתעורר. באזור הצפון מתנהלת המלחמה ובמרכז קיים הפחד מהפיגועים. אבל אנשים שחיים כאן לא מרגישים מאוימים, וכשהוצע לנו להתארח בקיבוצי המרכז לא מצאנו לנכון לעזוב את הבית".

תושבי הצפון, שמחפשים מקלט בטוח אצל הדרומיים בשבועות הקשים האחרונים, לא ממהרים לבוא ליישובי עוטף עזה. "הם לא יבואו לכאן", אומרת אסטליינד. "מי שבא מבחוץ מתקשה להתרגל וחושש. כולם שמעו על שדרות, כי תושביו מוכוונים פוליטית. אנחנו בחרנו שלא להתחבר למסכנות, אלא להיות בצד הנורמלי והשפוי של החיים".
 

הלם ובושה

"פעם או פעמיים בחודש ראיתי גופות, חלקי גופות", מספר ניר גורן, שהשתחרר מצה"ל לפני כשנתיים וחצי ומוגדר כנפגע הלם קרב. "אנשים שהיו בפיגועים זוכרים את זה כל החיים. את הריח של דם ומוח על אספלט. זו חוויה טראומתית שלא נתקלים בה הרבה. אני ראיתי את זה המון. היה לי קשה וטופלתי אצל פסיכיאטר, כי לא יכולתי יותר, רציתי להשתחרר מהצבא. לא לראות את זה. לחיות בשלום, בשלווה.
 
נורמליות? הכניסה לפאב הקיבוץ (צילום: יעל ברנובסקי)
 נורמליות? הכניסה לפאב הקיבוץ (צילום: יעל ברנובסקי)   
"אין שוני בין גופה של ערבי או חייל. היה לי קשה לראות את המוות משני צדדים. אבל הכי קשה לחזור לשגרה. לא הבנתי איך אפשר לדבר בטלפון ולתכנן יציאה לדיסקוטק ביום שישי, יום אחרי שחייל נהרג. הייתי הרבה בעזה, קרוב לקיבוץ שלי. פעם, ממש לפני שתכננו לצאת הביתה, נהרגו לנו שלושה חיילים במוצב. כולם המשיכו בחייהם.

"היה לי קשה באותם ימים. הרי גם הם תכננו את סוף השבוע שלהם בבית, קבעו עם חברים. והם אינם. אני לא מבין איך אפשר להתרגל לשגרה הזו, להמשיך כאילו שום דבר לא קרה, לא לחשוב על אלו שחייהם הופסקו סתם, בגלל המלחמה הטיפשית הזו. אנחנו צריכים להעניש את עצמנו בימים כאלו. לא לחיות את השגרה, להוריד פרופיל, להתאבל על ההרוגים".

בגלל האבחנה הפסיכיאטרית, ניר לא משרת במילואים. הוא חי בקיבוץ ומנסה שלא להתייחס לתזכורת המתמדת על הלחימה בעזה, שמספק לו רעם התותחים. הוא טוען שמצבו השתפר ושהוא מנסה "לצאת מזה"; הוא חושב על הדרכים והפתרונות שיוכל להציע בעתיד כדי לשפר את המצב בארץ. הוא גם מסרב לקחת כל חלק בלחימה הנוכחית. "במפעל לייצור מתכת בו אני עובד, קיבלו הזמנה מיוחדת עבור הצבא. ביקשתי שלא לעשות את זה. אני לא יכול יותר לתמוך במלחמה".
 
הוא כמעט ולא רואה חדשות. מאז תחילת הלחימה בצפון ניר מנסה לחשוב על הפתרונות. "אנחנו לא צריכים את המלחמה הזו. סתם נהרגים ונחטפים לנו חיילים. בארץ הזו צריך לשנות הכל, להשקיע רק בחינוך טוב ולגדל דור חדש שלא רוצה מלחמות. אני רוצה לעזור והשבוע אתנדב בצפון בסיוע לאנשים במקלטים; להביא אוכל לזקנים, כל מה שירצו. אני רוצה להרגיש שאני באמת עושה משהו".

גם את האזור שלו היה מעדיף לראות רגוע יותר. לפני שהתחילה הלחימה בצפון, החליט לארגן מסיבת טבע לחבר'ה של האזור ליד החווה של שרון. "הייתי רוצה לעשות את זה יותר, לראות אנשים מחייכים גורם לי להיות מאושר", הוא אומר.

- חברים שלך נלחמים בצפון ובעזה, עושים מילואים. אתה לא מתבייש להגיד שאתה פטור מזה?

"אני מתבייש להגיד שעשיתי שלוש שנים צבא. הם יותר מסכנים את עצמם מאשר מגנים עלי. יש לי חברים שנמצאים עכשיו בלבנון, והם מורעלים מאוד. אני לא מנסה לשכנע אף אחד לחשוב כמוני. לקח לי הרבה זמן להתמודד עם המצב הנפשי שלי, ועכשיו אני חושב מה אוכל לעשות בשביל המדינה מהמקום שאני נמצא בו היום".
 

להדחיק למען העסק

"הורדנו מחירים על החדרים של האורחן בקיבוץ למינימום, ואני אכן מקבלת המון פניות מתושבי הצפון, אך החדרים נותרו ריקים. הם הרי מחפשים שקט, ולמרות שכמעט ולא נופלים כאן קסאמים, הבומים מחרידים וזה מבהיל אותם," מספרת זילפה יוז, אחראית על האורחן והתיירות בקיבוץ.
 
לא עושים יותר מדי רעש. יוז (צילום: יעל ברנובסקי)
 לא עושים יותר מדי רעש. יוז (צילום: יעל ברנובסקי)   
האורחן הוא פרויקט שהחליטה יוז לקחת על עצמה לפני כשנה. לדבריה, בזמן ההתנתקות האורחן היה מלא עד אפס מקום בעיתונאים שהגיעו לאזור לסקר את האירוע. לאחר שנדם הרעש התקשורתי תיירים מכל הארץ מילאו את החדרים ונהנו מהנוף הפסטוראלי. עם החמרת המצב הביטחוני באזור, האורחים העיקרים הם מילואימניקים ואנשי קבע שמשרתים בקרבת מקום.

"אנחנו לא עושים יותר מדי רעש, ולא מוגדרים כתושבי קו עימות, כדי שהישובים באזור לא יתפסו כמסוכנים והתיירים ימשיכו לבוא. הרי בתוך המועצה (מועצה אזורית אשכול י.ב) ישנם ישובים שאינם נפגעים מהמצב הביטחוני, ואם אנחנו נעלה את בעיותינו לסדר היום הציבור, זה ייצור ניגוד אינטרסים. קיבוץ כמו רעים נפגע, אבל אף אחד לא יודע את זה, כי המועצה חצויה. כל הקיבוצים שנמצאים בקרבת שדרות נפגעו כלכלית בגלל המצב הביטחוני, אבל אף אחד לא מדבר על זה, כדי לא לפגוע באלו שממשיכים כרגיל", אומרת יוז.

"אין שום גוף פוליטי שבאמת מתייחס לבעיות הרבות שקיימות כאן בדרום. מעולם לא ראיתי שמישהו מתייחס ברצינות לאורח החיים שלנו כאן. לא מעניין את אף אחד שהילדים נבהלים כאן ובוכים מהרעש, הם הרי בסופו של דבר מתרגלים. כשהכול התחיל, הכלבים בקיבוץ היו נובחים והילדים בכו מהפחד. היום שומעים בום חזק באמצע הלילה, מתעוררים, רואים ששום דבר נוראי לא קרה ושאין אף אחד בחוץ - וממשיכים לישון".
 

השכמה על-קולית

רקטות שנפלו בצפון יומיים קודם לכן הביאו את משפחת ר' מנצרת עלית לאורחן של רעים. אביו של אב המשפחה משמש כקבלן בנייה באזור, ונשאר ללון במקום כמה פעמים. לטענת המשפחה, זוהי הסיבה היחידה לכך שהגיעו לכאן ללא חשש. "אם לא היינו יודעים שהבומים כאן הם מהתותחים של צה"ל ושאין הרבה קסאמים שנופלים, לא היינו באים. הבומים ששומעים כאן מפחידים ודי מזכירים לנו את מה שקורה בצפון. זה מרגיע לראות את תושבי הקיבוץ שאינם מתרגשים עוד, ונראה שאפילו הכלבים התרגלו".
 
בלבנון רע יותר. גיא דרומי (צילום: יעל ברנובסקי)
 בלבנון רע יותר. גיא דרומי (צילום: יעל ברנובסקי)   
אחרי סוף שבוע ברעים, החליטה המשפחה לחזור לביתה בצפון, בתקווה שלא יתעורר הכרח לברוח שוב. אם בכל זאת יתעורר הצורך להימלט, לא בטוח שירצו לחזור לכאן. לזוג יש ילד קטן, והם ממש לא רוצים שיתרגל לרעש של התותחים וסכנת קסאמים.

טלי אוזן, ילידת הקיבוץ, חזרה לרעים לפני כמה חודשים. תחילה התקשתה להתרגל למציאות החדשה, אבל לאחר שהשתלבה במערך החינוכי במקום, למדה במהרה להסביר לעצמה ולילדים שעליהם היא אחראית, ששום דבר לא קורה בעצם, ושזה "בסך הכול רעש של המטוס שעובר".

"בחמש לפנות בוקר התעוררתי מבום על קולי", מספרת טלי על עוד לילה שגרתי. "אז עוד לא ידעתי מה זה, והתעוררתי מבוהלת. הייתי בטוחה שנפל קסאם ליד הבית. כשהגעתי לעבודה, הסבירו לי מה זה. עוד לא שמעתי קסאם נופל, כך שכל בום 'לא רגיל' שאני שומעת, נדמה לי כקסאם ומלחיץ אותי.

"כשאני לבד בבית, זה מפחיד יותר. חבריי מפחדים לבוא לבקר אותי. לאחר שהחברה הכי טובה שלי ביקרה אצלי, היא מפחדת לחזור לכאן. קל הרבה יותר להסביר לילדים. אני עובדת עם ילדים קטנים, ומבחינתם המלחמה לא קיימת, אלא רק האימונים של הצבא באזור. למרות שבפנים אני נבהלת, מחובתי להקרין ביטחון שהכול בסדר ושהשגרה מתקיימת כהרגלה".

גם האמהות בקיבוץ לוקחות על עצמן את התפקיד הלא קל של המרגיע הלאומי. "אם נשדר פחד, זה יעבור לילדים. למרות שבתוך תוכי קיים איזה שהוא סוג של פחד מהלא נודע, אני מרגישה שאני חייבת לשדר אומץ, רק בשביל שהילדים שלי יהיו בטוחים שהכל בסדר", אומרת יפעת טווילי.

באותה שיחה על שפת הבריכה השתתף גיא דרומי, חייל קרבי בעבר ומילואימניק מורעל בהווה. "אין פה מה לפחד. זה בסך הכול טנקים שלנו שיורים והמטוסים שלנו שעוברים מעלינו. יש סיכוי טוב שאקבל צו שמונה בקרוב, ולהיות בלבנון או בעזה זה הרבה יותר גרוע מלהיות כאן ולשמוע את הרעש. המדינה שלנו עברה הרבה, נעבור גם את זה", הוא אומר.
 

האהבה של קארין

לפני שהתחיל מבצע "גשמי קיץ", עבדו בקיבוץ כמה אמריקנים מטעם חברה בינלאומית גדולה. עם החמרת המצב הביטחוני בישראל, החליטה הנהלת החברה שהשהות בקרבת עזה מסוכנת מדי והעבירה אותם במהרה לתל אביב. נכון להיום, רק הכלבה שאימצו מזכירה לקיבוצניקים את הדיירים הזרים.
 
המקום הבטוח ביותר בקיבוץ. הפאב שבמקלט (צילום: יעל ברנובסקי)
 המקום הבטוח ביותר בקיבוץ. הפאב שבמקלט (צילום: יעל ברנובסקי)   
לעומתם, קארין ארסלן, אזרחית אוסטרלית שנישאה לבחיר לבה מהקיבוץ לפני ארבע שנים, בחרה להישאר ולגדל בו את ילדיה. היא הגיעה לקיבוץ לראשונה כמה חודשים לפני פרוץ האינתיפאדה, התאהבה במקום והתקשתה לעזוב. לאחר שהכירה את בעלה לעתיד, רצונה להשתקע בארץ התחזק, אבל בגלל המצב הביטחוני הלא קל והלחץ של הוריה, החליטה לשוב לאוסטרליה עם החבר. כעבור כמה חודשים התברר שהקיבוצניק מתקשה להשתלב במדינה הזרה, ושניהם החליטו לחזור ארצה.

לדברי קארין, "תכננתי להגיע לרעים לשלושה חודשים בלבד והתאהבתי בחיי הקיבוץ. ישראל היא מדינה נהדרת והכול כאן נראה שונה ממה שמראים בחדשות. זה בדיוק מה שאני מנסה להסביר למשפחתי באוסטרליה. למרות שמאוד נבהלתי כשפרצה האינתיפאדה, וכמעט קניתי כרטיס חזרה לאוסטרליה, החלטתי ברגע האחרון להישאר".

עד גיל 19 קארין גדלה בחווה חקלאית. כשהגיעה לקיבוץ המעגל נסגר, והיום היא נהנית מהשקט ומהנוף הפסטורלי. לזוג שני ילדים קטנים והשלישי בדרך. מאחר שקארין החליטה לא להתגייר, הילדים נהנים הן מהחגים היהודיים והן מהחגים הנוצריים. היא מנסה שלא לשקוע במחשבות ולא להילחץ מהלחימה בארץ.
 
- הילדים שלך יגדלו, ויגיע היום שתיקחי אותם ללשכת גיוס. לך הרי היתה את האפשרות לגדלם במדינה שקטה ובטוחה. את לא מצטערת על הבחירה שעשית?

"עוד לפני שהחלטתי לחזור סופית לישראל, החלטתי שאעשה הכול כדי שילדי לא יתגייסו לצבא. יש לנו כמה נשים בקיבוץ שילדיהן נמצאים בלבנון, אני רואה אותן ומפחדת להמצא בסיטואציה דומה. אני אוהבת את הצבא הישראלי, ואני חושבת שהשירות הצבאי זה טוב, אבל במצב כמו היום, אני מפחדת אפילו לחשוב על לשלוח את ילדי לעזה או ללבנון. המחשבה, שיכולתי למנוע מילדי להימצא בסיטואציה כזו ולא עשיתי זאת, קשה לי. אבל אני מנסה להיות אופטימית ולא לחשוב על זה בינתיים.

"נכון לעכשיו, אני אוהבת את חיי בקיבוץ ולא מפחדת מירי תותחים. אם היתה כאן הפצצה ממשית של האזור, אולי הייתי מפחדת. אני אופטימית".

אחרי החדשות ושיחות סלון על המצב בארץ, צעירי הקיבוץ יורדים למקלט. ולא, לא כי הם מפחדים, אלא משום שהפאב הקיבוצי נמצא שם. נכון להיום, הכיסא ליד הבאר או ליד שולחן עמוס בירות, הם המקומות הבטוחים ביותר בקיבוץ רעים.
 
 
 
 
 
תגובות
הוסף תגובה0 תגובות
הוספת תגובה
מאת
 
נושא
 
תוכן
 
 
 
 
תודה! תגובתך התקבלה.
התגובה תתפרסם בכפוף לתנאי האתר.
 
 
 
 
 

כל הזכויות שמורות 2011 © נענע 10 בע"מ
 
 
 
כל הזכויות שמורות © Nana10 בע"מ
Video powered by