בערוץ
 
 
 
 
 
 
 
מגזין 
חסד המוות 

חסד המוות

 
מגזין |
 
רון פרסלר

מה יעשה פרופ' אבינועם רכס עם חולה בת 55 שמבקשת ממנו עזרה בהתאבדות? הוא מאוד רוצה לסייע לה, אך חושש מעבירה על החוק. רכס, יו"ר לשכת האתיקה של ההסתדרות הרפואית, כבר סייע בעבר לחולה בניוון שרירים לסיים את חייו מבחירה, אבל עדיין מביע תסכול מהמגבלות

 
 
 
 
 
 
 
 
 
רובנו נמות כך: לבושים בחלוק תכלת, שוכבים במיטה עם מעקה פלדה ומכוסים בשמיכה שעליה מודפס סמל בית חולים, כשצינורות מוציאים ומכניסים נוזלים מגופנו ולתוכו. צלילי הרקע יהיו "ביפ-ביפ-ביפ" מהמוניטור, ונחירותיו של השכן.

בעולם המערבי, מעשי אלימות קוטלים פחות ופחות אנשים, ומאז גילוי הפניצילין עננת המוות של המגפה המהירה וההמונית סרה כמעט לחלוטין. מי שנשארו לקטול אותנו הן המחלות הכרוניות: הסרטן, מחלות הלב, והמחלות הניווניות. הרפואה המודרנית האריכה בעשרות שנים את תוחלת החיים, אך גבתה מחיר - היא האריכה גם את הגסיסה. בימינו, לוקח הרבה זמן למות. ההידרדרות במצב הבריאותי מואטת בעזרת טיפולים ותרופות, והחולה שוקע אט-אט, עד שהוא הופך לשבר כלי. או-אז, חייו מוארכים בעזרת הזנה מלאכותית והנשמה מלאכותית, ולבסוף הוא מת בסביבה הטכנולוגית הקרה והעויינת של בית החולים.
 

"אנחנו תוקפים חלק מהחולים"

 
העבודה עם חולים גוססים הובילה את פרופ' אבינועם רכס מבית החולים הדסה עין כרם, לחשוב על יחסם של הרופאים למוות. "אצלנו במחלקת נוירולוגיה בהדסה אנחנו משחקים אלוהים", הוא אומר, "אנחנו הרופאים מאריכים את המחלות היום מעבר לגבול הטבעי שלהן. אם אדם לא יכול לאכול אנחנו נותנים לו מזון לווריד, אם אדם לא יכול לשתות אנחנו נותנים לו נוזלים לווריד, אנחנו מנשימים אותו - אנחנו לא נותנים לחולים שלנו למות.

"כולנו מבינים שמוות הוא חלק בסיסי של החיים, אבל הרופאים עובדים באיזשהו רפלקס שאומר שאם החולה שלי מת אז אני לא רופא טוב, ולפעמים נדמה שהרופאים או חלקם לפחות מנסים לנצח את עצם המוות. ולהשקפתי האישית, אם אנחנו מאריכים חיים של בנאדם באופן טכנולוגי ומוסיפים לו עוד יום ועוד שעה, כשאנחנו לא יכולים לתת לו במקביל נוחות מתאימה, אז אני לא בטוח שזה מעשה ראוי. ומה שאנחנו הרבה פעמים עושים לחולים שלנו, שמסורים בידיים שלנו כשהם ערומים מכל יכולת להתנגד, זה תקיפה. אני חושב שאנחנו תוקפים חלק מהחולים שלנו".

רכס, נוירולוג ויו"ר הלשכה לאתיקה של ההסתדרות הרפואית, מסתובב בשנים האחרונות בין בתי החולים בארץ, ומרצה על המתות חסד. הוא איש נמרץ ונמוך קומה, מהיר דיבור ומהיר הליכה. נראה שכמי שחושב הרבה על המוות, הוא ממהר להספיק דברים. "אני אנסה לשכנע אתכם שיש מצבים שבהם עדיף המוות על החיים", אמר רכס בהרצאה בפני רופאים בבי"ח בילינסון. "יש מצבים שבהם להשקפתו של החולה מוטב לרוץ לקראת המוות ולפגוש אותו יותר מוקדם, מאשר לנסות לברוח ממנו בזחילה, ואני חושב שבמצבים האלה אולי כדאי לנו כחברה לסייע לו. יש אנשים שכדאי לנו לעזור להם למות". הוא אומר שלא הוא חיפש את העיסוק במוות. העיסוק הזה מצא אותו.
 

רכס גואל את איתי ארד מייסוריו

  
בשנת 1995 פנה אליו אדם בשם איתי ארד. כשנפגשו לראשונה, ארד, טייס קרב בעברו, היה בן 47 וסבל ממחלת ניוון שרירים. המחלה משתקת את כל השרירים בגוף עד שהחולה נשאר כלוא בתוך גופו. הוא אינו יכול לזוז, אינו יכול לדבר, אינו יכול לבלוע, ובסופו של דבר גם לא יכול לנשום. רק השליטה בעפעפיים נותרת כדי לתקשר עם העולם החיצון.
 
 
 ברוב הדמוקרטיות המצב דומה למצב בישראל לאחר חקיקת החוק החדש - המתת חסד פסיבית מותרת, אך המתת חסד אקטיבית פסולה מכל וכל. בארה"ב הצהירו 90% מרופאי היחידות לטיפול נמרץ, כי הם ביצעו בדרך כלשהי המתת חסד סבילה. אולם בפועל, בחלק ממדינות אירופה, רופא שסייע להתאבדות לא יואשם בהריגה. בנוסף, רוב מדינות המערב מתירות מתן משככי כאבים גם במינון המסכן את חיי החולה - כפי שמתיר החוק החדש בישראל.

המקרים המפורסמים היוצאים מן הכלל הן מדינת אורגון שבארה"ב, שבה מותרת התאבדות בסיוע רופא, והולנד, בה מותרת המתת חסד אקטיבית. פרט למקרים בודדים בהם הומתו בהולנד נערה אנורקטית ואם שלקטה בדיכאון לאחר שילדיה נהרגו ובעלה נטש אותה, החולים שהומתו אכן היו במצב סופני ובחודשים האחרונים לחייהם.

במדינות מערב ארה"ב ובאנגליה נעשו מספר נסיונות להתיר התאבדות בסיוע רופא, אך הם נדחו בלחץ הכנסיה. הוועדה הציבורית שניסחה את חוק החולה הנוטה למות בדקה את הפתרונות החוקיים בהולנד ובאורגון, ומצאה שאינם מתאימים לערכיה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית. 
“אני לא יכול לתאר לעצמי זוועה יותר נוראית ממי שיש לו זבוב על האף והוא לא יכול לגרש אותו. לא יכול אפילו להגיד 'זה מציק'. ואתה שוכב ככה יום אחרי יום על הגב. ואין שום תקווה. אין שום בנאדם שאי פעם יצא בחיים מהמחלה הזאת. זו מחלה נוראית. והמוות הוא בחנק". רכס סייע לאיתי ארד במאבקו המשפטי שלא להאריך את חייו, עד שהתקבל פסק הדין שהורה לא לחבר את ארד למכשיר הנשמה, והתיר לנתקו במידה וחובר. באותם ימים, החוק לא איפשר לרופאים להימנע מהגשת טיפול רפואי לחולה.

איתי ארד היה בבית כשהחנק התחיל להשפיע עליו. "עכשיו, חולה ניוון שרירים צריך להיכנס לשלב הזה של המחלה ולהיות בו מספיק זמן, עד שיש מספיק פחמן דו חמצני כדי שהרעלת CO2 תגאל אותו. זה יכול לקחת שעות וזה יכול לקחת ימים, ועל קצה השלב הזה הוא היה בבית ולא הצליח למות, והוא התייצב בבית חולים עם צו של שופט וביקש עזרה. 'רחמו עלי', הוא אמר. והרופאים שם סירבו לקבל את הבקשה שלו. הוא חזר הביתה עם מכונת הנשמה”. בסופו של דבר ביקש ארד להגיע למחלקה של רכס בהדסה כדי למות, ורכס נעתר.

ברביעי לאוקטובר 1998, בשעה שש וחצי בערב, רכס ישב בחדרו כשאשתו של איתי ארד התקשרה אליו ואמרה לו "איתי מחכה לך". רכס הזריק לארד מנה גדולה של מורפין וניתק אותו ממכשיר ההנשמה. כעבור כמעט 24 שעות ארד נפטר.

"תאמינו לי", אמר רכס לרופאים, "אני לא רוצה להיות שם עוד פעם. לא מפני שאני חושב שלא עשיתי נכון, אלא מפני שהעומס הרגשי הוא נוראי. היד רועדת ימים ולילות לאחר מכן. אמרתי לו שאני עוזר לו משתי סיבות. אחת, כי אני חושב שהוא צריך עזרה, ואם המשחק היה הפוך והוא היה הרופא שלי הייתי רוצה שהוא יעזור לי באותה מידה. והשניה היא שרציתי לשנות את החוק".
 

האקדמיה ללשון מצילה את המצב

והחוק אכן שונה. לפני שנה סיימה הכנסת לחוקק את חוק החולה הנוטה למות, התשס"ו, שייכנס לתוקפו בדצמבר השנה. על פי החוק, כל אדם יכול להכין מראש "צוואה מחיים" שתקבע אילו טיפולים יינתנו לו, או לא יינתנו לו, במידה ויגיע למצב בו הוא "נוטה למות" ולא מסוגל להביע את רצונו. החוק גם מאפשר הפסקת טיפול רפואי שכבר החל, אלא שכאן נוצרה בעיה הלכתית. על פי דרישת המפלגות הדתיות, החוק מתיר ניתוק ממכונת הנשמה, אבל רק בתנאי שהיא מותקנת בצורה מסויימת. התנאי הוא שהמכונה תהיה מחוברת לטיימר, כלומר לשעון שבת, שיפסיק מדי פעם את פעולתה למשך זמן קצר. בזמן ההפסקות ניתן לנתק את החולה בדרך המותרת על פי ההלכה.

מלבד הבעיה ההלכתית, הימנעות ממתן טיפול רפואי כדי להניח לחולה למות, מציבה בעיה לשונית. בלעז, התהליך נקרא "אותנזיה פסיבית", אבל בעברית לא ניתן לומר "המתת חסד סבילה", משום שהמילה "המתה" היא בבניין "הופעל" הפעיל. כדי לפתור את הבעיה, פרופ' רכס פנה לאקדמיה ללשון העברית. “בהתחלה הם סירבו לבקשה שלי, הם אמרו שהדיון הוא מאוד מאוד רגיש והם לא רצו להתערב. אמרתי 'אדונים טובים, אתם צריכים ליצור כלים לשוניים לדקויות החשובות האלו, כדי שאפשר יהיה לקיים דיון'. והם יצרו לבקשתי מושג חדש - אותנזיה פסיבית תיקרא בעברית פורמלית וחוקית 'מיתת חסד', ואותנזיה אקטיבית נקראת 'המתת חסד'. ויש הבדל עצום בין שני המושגים האלה”.

כדי למות בתנאים שמאפשר חוק החולה הנוטה למות, צריך קודם להיות חולה הנוטה למות – מצב שבו החולה מאושפז בדרך כלל במחלקות הקרות של בתי החולים, במצב של גסיסה איטית. במצב הזה, החולה לא זוכה למה שרכס מכנה "שליטה בסביבת המוות", עניין שלדעתו הוא חשוב ביותר.
 

כך מתו הגיבורים

בהרצאות, רכס מראה ציורים קלאסיים מימים בהם המוות היה מהיר יותר ורומנטי יותר, וחשוב מכל - בשליטה: המצביא הרומאי ג'רמניקוס מת בקרב משפחתו וחייליו (“תסתכלו על סביבת המוות שלו”), סוקרטס שותה את כוס התרעלה בחברת תלמידיו, סאמוראי מבצע חרקירי. “אצל היפנים מוות בחרקירי היה מוות של כבוד", אומר רכס, “התרבות של ליפול על החרב היתה מקובלת ברומא, וגם אצלנו שאול המלך נפל על חרבו כשבני ישראל ניגפו מפני הפלישתים".
 
"מותו של סוקרטס". היו ימים בהם המוות היה מהיר יותר ורומנטי יותר (ציור של ז'ק לואי דויד, 1787)
 "מותו של סוקרטס". היו ימים בהם המוות היה מהיר יותר ורומנטי יותר (ציור של ז'ק לואי דויד, 1787)    
אבל היום קשה לנו למות כך - זה עניין תרבותי כנראה - ואנחנו צריכים עזרה. רכס ממליץ על ספר הנקרא Final Exit ("יציאה סופית"), שקיבל במתנה מאישתו של אחד ממטופליו. האיש, בן 84, הגיע למחלקה הנוירולוגית בהדסה עם דימום תוך מוחי ונכנס לתרדמת. תוך זמן קצר התחילה אצלו סדרת זיהומים. אחרי כמה סבבי טיפול, אשתו ביקשה מהרופאים שיפסיקו לתת לבעלה אנטיביוטיקה ויניחו לו למות מהזיהום. רכס ניסה לשכנע את מנהל המחלקה לעשות כבקשתה, אך הוא לא הסכים לתת לחולה לשכב אצלו במחלקה בלי שיקבל טיפול. “אם היא רוצה, שתיקח אותו הביתה", אמר.

האשה לקחה את בעלה הביתה, שם נפטר לאחר יומיים. אחרי השבעה, חזרה האשה לרכס להודות לו. היא נתנה לו במתנה את הספר, חתום בידי בעלה. וכשנתנה אותו אמרה לו, “אני בטוחה שאתה תדע לעשות בו שימוש".

"יציאה סופית" הוא ספר עזרה עצמית, כתוב בסיגנון אמריקאי טיפוסי, הנועד לשפר את חוויית המוות. כתוב בו כיצד כדאי להתאבד בצורה שתגרום כמה שפחות כאב למתאבד ולסביבתו. בין השאר ניתן ללמוד בספר איך אפשר, בעזרת חפצים פשוטים הנמצאים בכל בית כמו שקיות ניילון, סלוטייפ, ואגזוז מכונית, לעזוב את העולם בצורה נטולת כאב פחות או יותר. הספר, למשל, ממליץ על גודל מסויים של שקית פלסטיק, במידה וזה האמצעי שבחר הקורא כדי לסיים את חייו.
 

בתפקיד קלינט איסטווד

כשהמתאגרפת הצעירה ב”מיליון דולר בייבי” הופכת למשותקת בעקבות פציעה בזירה, היא מבקשת ממאמנה להמית אותה. "המצב שבו לקראת סוף הסרט היא שוכבת במיטה בבית חולים זה קונטרסט קורע לב לכל רוח הסרט עד לאותו רגע”, אומר רכס, "ובסרט קלינט איסטווד מתגנב לחדר שלה בבית החולים, מוציא מזרק, מזריק לה והורג אותה. והמסר החברתי בארה"ב השמרנית זה שהמעשה שעשה הוא מעשה נכון. ואם הוליווד מכשירה כזה דבר זה אומר שמותר עכשיו לקיים דיון ציבורי בהתאבדות בסיוע רופא, או בהמתת חסד אקטיבית".
 
פרופ' רכס תומך בחקיקת חוק דוגמת זה שבמדינת אורגון בארה"ב, שמאפשר התאבדות בסיוע רופא. כלומר, חוק שיתיר לרופאים לרשום לחולה מרשם ממית – רעל, למעשה - במקרים מסויימים. כיום יש מושג בתחום הטיפול להקלת כאבים שנקרא "סטנדרט כפול". "רופאים נותנים מורפין בכוונה ראשונית להקל על הכאב, כאשר הכוונה או התוצאה המשנית היא שהמורפין הזה מדכא את הנשימה. ללא חקיקה אנחנו נכנסים לאזור אפור שבו הסכמות בין הרופאים ובין המשפחות מחוץ למסגרת החוק, שבו נותנים מורפין בצורה ליברלית לחולים טרמינלים. הפרקטיקה הזו קיימת כל הזמן. אבל אם אין בקרה, אז רופא אחד נותן קצת יותר, אחד קצת פחות, ואתה לא יודע איפה הגבולות עוברים. אני בעד שהכל יהיה שקוף, שהכל יהיה גלוי, שהכל יהיה ידוע ומוסדר בחוק. ואז החברה תוכל לבקר את הגבולות".

בארה"ב ישנם ארגוני נכים שמוחים על הנסיונות להתיר התאבדות בסיוע רופא. הם טוענים שבחקיקה הזו יש הכרה שחייו של אדם מוגבל, למשל חולה בניוון שרירים, הם חסרי תוחלת. "אם אדם נכה וגוסס אומר 'אני רוצה לחיות עד הדקה האחרונה', אני אסיר את הכובע ואקבל את הבקשה הזאת", אומר רכס, "ואני אעשה כל מה שאני יכול כדי לעזור לאותו חולה לשמר את חייו עד הרגע האחרון האפשרי. אבל אם יש מישהו אחר שחושב אחרת, והוא עבר את הסף של מחלה ללא תקווה והוא במצב אנוש ובמצב של סבל, והוא בוחר אחרת, אני חושב שאנחנו כחברה צריכים להכין את האופציה האחרת מוכנה בשבילו.

"במקרה של חולה בניוון שרירים, אני בעד לסייע לו מתי שהוא רוצה. אדם כזה יכול להיות חולה ארבע שנים ואז להתחבר למכשיר הנשמה. מרגע שהוא עלה למכשיר הוא יכול לחיות עוד עשרים שנה. אם אחרי שנתיים על המכשיר הוא אומר 'נגמר, לא יכול לסבול יותר. אני מבקש עכשיו שתעזרו לי', להשקפתי המדינה צריכה להתיר לתת לו מרשם ממית.

"איתי ארד יכול היה להמשיך לחיות, אבל הוא בחר שלא. הוא בחר ברגע מסויים לגמור את חייו". לסטודנטים שלו לרפואה, רכס מספר על מקרה של בחורה בת 27, חולת סרטן, שבאה אליו בבקשה שירשום לה מרשם לתרופות איתן תוכל להתאבד. "היא כבר ידעה אילו תרופות לקחת, והיא הביאה איתה את Final Exit. דיברתי איתה, אבל לא נתתי לה מרשם. סירבתי מהסיבה המשפטית שיכולתי לעמוד לדין על סיוע בהריגה. אני לא יודע מה קרה לה בסוף".
 

מתי מותר לרופא לסייע לחולה להתאבד

לדעתו של רכס, יש קריטריון אובייקטיבי לאדם הראוי לסיוע רפואי על מנת להתאבד. הקריטריון הוא מחלה חשוכת מרפא שגורמת לחולה סבל פיזי או נפשי רב. אבל יש מקרים בהם לא ראוי לסייע, כי "מעבר לערכים של המטופל, יש גם את הערכים של הרופא. זאת אומרת, הרצונות של הרופא ושל המטופל צריכים לחפוף ולהתלכד. אז אתה בא בבקשה, ואני בוחן אותה לאור הקריטריונים שלי. אם אתה עובר את המסננת שלי, אני אעזור לך. אם לא, אני לא אעזור לך".
 
למשל, הוא מספר שבלוזאן שבשוויץ יש הוספיס שנותן מרשם ממית לאדם שסובל ממחלה ומבטא רצון קבוע למות. "ההוספיס מוכר שירותי מוות. אני מכיר אדם מירושלים שבא אלי וביקש סיכום מחלה באנגלית, כי הוא רוצה לנסוע לשוויץ למות, ואני סירבתי לתת לו מפני שיש בינינו מחלוקת. אני חושב שהוא לא צריך למות, ואני סירבתי להיות חלק מהתהליך הזה. אבל הוא יגיע לשם כנראה בלעדי".

רכס מתנגד לחקיקה שתאפשר המתת חסד פעילה, כי "האדם צריך לקחת אחריות על חייו, ואני לא יכול לקחת אחריות. אני לא אהרוג בנאדם. אבל אם יש אדם שרוצה להתאבד, וזה בנסיבות שאני חושב שהן נכונות וראויות ומוגדרות בחוק - אני אעזור לו. וזה הגבול שאני לא מוכן לעבור אותו".
 

ד"ר קבורקיאק - גיבור רפואי בכלא

בהרצאה מתאר רכס את ד"ר קבורקיאן, שביצע מעל מאה ושלושים המתות חסד אקטיביות בארה"ב: "הוא עמד שש או שבע פעמים לדין ויצא זכאי. עד שהחליט שכנראה הוא לא מצליח להתגרות בחוק מספיק והוא לקח את תומאס יוק, חולה בניוון שרירים שישב בכסא במצב קשה מאוד, והוא הזריק לו זריקה וצילם את זה ותיעד את זה, ואח"כ מכר את זה לטלוויזיה. האמריקאים כמובן שידרו את זה עם פרומו ומכרו את הפרסומות במיליון דולר ל-30 שניות.
 
קבורקיאן. על כסא חשמלי אנשים התפתלו 20 דקות, אצל קבורקיאן הם מתו בשלווה (רויטרס)
 קבורקיאן. על כסא חשמלי אנשים התפתלו 20 דקות, אצל קבורקיאן הם מתו בשלווה (רויטרס)   
"בפעם הזו האמריקאים חשבו שהוא הלך רחוק מדי ושלחו אותו לבית הסוהר. אבל בספרות הרפואית יש מאמרי דעה על קבורקיאן שמציגים אותו כגיבור רפואי, ויש הרבה מאוד עדויות של משפחות שאומרות 'קבורקיאן הציל אותנו'. אז הדיון עדיין פתוח.

"מה שקבורקיאן עושה בעצם, זה את ההמתה ההומנית ביותר האפשרית. הוא משתמש בזריקה משולשת: ברביטורטים שמרדימים את החולה, ואח"כ שתי זריקות - אחת שמשתקת את הנשימה ואחת שעוצרת את הלב. והאיש מת בשניות ספורות, ללא שום סבל. זה הרבה יותר הומני מהוצאה להורג בכל שיטה אחרת, לרבות תליה, ירייה או כמובן כסא חשמלי, עליו יש עדויות שאנשים התפתלו עשרים דקות עד שהם מתו".

רכס מספר: “צילצל אלי חבר פסיכיאטר, ששוחח עם אשה בת 55 שחולה בשתי ממאירויות ויודעת שהיא הולכת למות. אי אפשר לעזור לה. היא באה אליו עם חרדות עצומות ובדיכאון, ואמרה לו 'אני רוצה לשלוט בסביבת המוות שלי'. והוא אמר לה: 'תתייעצי עם רכס'. היא מיועדת לבוא אלי. האם אנחנו כחברה פתרנו את הבעיה? מה אני אגיד לאותה אשה שרוצה לשלוט במוות שלה, ומה שייתן לה את השקט זו הידיעה שיש לה בבית את הכדורים שהיא יכולה לקחת מתי שהיא רוצה? אולי היא לא תיקח אותם, אבל הידיעה שהיא יכולה לשלוט שווה לה הרבה. ואני אמור לפגוש אותה בשבוע הבא. אני לא יודע איך השיחה תתנהל. אני לא יודע איך משפטית אפשר להתקדם, כי זו התאבדות בסיוע רופא. החוק לא נמצא במדרגה הזו בכלל".

האשה יכולה, כמובן, להתאבד בכוחות עצמה, אבל רכס סבור שראוי לעזור לה. "היא בחרדה נוראית מהמוות. האם אנחנו כחברה רוצים שחולה יתאבד בצורה שיש בה הרבה אימה ופחד וסבל, בכך שהוא יקפוץ מהגג או ירוץ מתחת לרכבת, או שאולי כדאי לתת לו כלי יותר אנושי ופחות כואב? תחשוב חלילה וחס על מישהו קרוב אליך. האם לא היית רוצה לרפד אותו באיזו רכות מקסימלית, באיזו חמלה מקסימלית, כדי לאפשר לו לשלוט במה שקורה איתו? אפילו עצם הידיעה שהוא יכול לעשות את זה מספיקה. הוא לא מוכרח לעשות את זה".
 

הפתרון הסופי החל ב"המתת חסד"

בסיום ההרצאה, אחד הרופאים קם ועולה לבמה. הוא פונה לרכס: “למה במקרה של איתי ארד אתה היית צריך להיות המנתק? למה לא אישתו? למה לא הבן שלו? למה הרופאים צריכים להיות המנתקים ולא כל אחד אחר שיכול לעשות את זה?"
 
הרופא מזהיר את הנוכחים באולם ממעמדו המסוכן של מקצוע הרפואה. הוא מזכיר את תפקידם המכריע של הרופאים בהשמדה תחת המשטר הנאצי. הוא מזכיר שהפתרון הסופי החל ב"המתת חסד" המונית של נכים ומפגרים. הוא מזכיר שלא במקרה היה זה ד"ר מנגלה, רופא, שעמד על הרציף בקצה המסילה.

"להשקפתי", עונה לו רכס, "אתם החברה, שמתם אותנו הרופאים לפקח על החיים של האנשים. המוות הוא חלק טבעי של החיים. אני חושב שרופא צריך לנהל את המוות ולא בן משפחה. אני לא חושב שאשה צריכה להמית את הבעל שלה. חמלה היא חלק מהתפקיד שלנו. אנחנו נמצאים על התפר בין הבריאות והחולי, ובין החולי והמוות. שמה הפקידה אותנו החברה. הרופאים מופקדים על החיים, והמוות הוא חלק מהחיים. להשקפתי, אנחנו צריכים להעביר את החולים, בלית ברירה, גם את הגבול שבין החיים לבין המוות".

רופא אחר שנוכח בהרצאה פונה לקהל, ואומר שחוק החולה הנוטה למות לא מספיק ולא מכסה את המציאות שהרופאים חיים בה. “כמו שאם נראה אדם מתמוטט בצד השני של הרחוב אנחנו נחצה את הכביש גם ברמזור אדום, גם כאן אנחנו נפעל בכל מקרה לגופו", הוא אומר, ורכס עונה: “החוק לא מכסה את המציאות שאנחנו עובדים בה... הוא הכי טוב שאפשר היה בנסיבות הקיימות, אבל הוא לא מספיק".
 

"ניהול מוות" כמקצוע רפואי

העולם המודרני הוציא את המוות מחיי היומיום. למרות תאונות הדרכים והמצב הביטחוני, על פי נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, שיעור מקרי המוות מסיבות חיצונית, כלומר שלא ממחלה, הוא מעט יותר מ-5% מכלל מקרי המוות בישראל. המוות הפתאומי נעשה נדיר. הגוססים נמצאים בבתי החולים, מוּצַאים אל מחוץ לחברה, והמוות נעשה זר יותר ומפחיד יותר.

אפילו הגדרת המוות כבר אינה ברורה, משום שמערכות הגוף הקורסות נתמכות באמצעים טכנולוגיים שהופכים את החולה למת-חי, והפסקת הטיפול כרוכה בפניה למערכת המשפטית, בין אם דרך בתי המשפט ובין בחקיקה כדוגמת חוק חולה הנוטה למות. בכל מקרה, בנוסף לטכנוקרטיה הרפואית, גם הטכנוקרטיה המשפטית נכנסה איתנו לערש-דווי, עד כדי כך שישנה בדיחה האומרת שאדם מוגדר כמת מרגע שהוא אינו יכול להתדיין בבית המשפט.

כדי להתמודד עם הבעיות שמציבה הטכנולוגיה, כבר היום קיים במקצוע הרפואי "ניהול מוות". ארגון בתי החולים בארה"ב ערך בסוף שנות התשעים סקר שגילה, כי ב-70% ממקרי המוות בבתי החולים היתה מעורבת החלטה של רופא או בן משפחה, ובחודש הבא יפורסם ב-Journal of Medical Ethics מאמר שמסכם סקר דומה שבדק החלטות סביב מקרי מוות בחדרי מיון באירופה ובישראל.

ההצעה של רכס להתיר התאבדות בסיוע רופא, מבקשת לשים את ניהול המוות על השולחן ולהסדיר אותו בחקיקה. ההצעה נובעת מתוך חמלה ומתוך רתיעה מהמוות האיטי והטכנולוגי בבית החולים. לא מדובר בבריחה רומנטית מהטכנולוגיה, אלא המשך ישיר לרצון, שמאפיין את הקידמה, לשלוט בטבע. זו איננה התאבדות ה"הירואית" כמו זו בעבר של מלכים, לוחמים ופילוסופים, אלא בניית מנגנון בירוקרטי מסודר לסיום החיים באמצעות כימיקלים מתקדמים, בהשגחת רופא.

בארה"ב ישנם נסיונות לביית את המוות ולהפוך אותו לפחות מאיים. חברות מסחריות מציעות להקפיא את הגופה כדי שתמתין להחייאה בעתיד. חברות אחרות, הפונות למי שלא מעוניין לשמור את יקיריו בפריזר, מציעות להפוך את אפר המתים לאבני חן. ובמקביל, ספרי עזרה עצמית כדוגמת "יציאה סופית", מסייעים לאנשים להתכונן למותם ואף לשלוט בו. התאבדות בסיוע רופא מצטרפת לנסיונות הללו להפוך את המוות לרגוע ונקי.

ואולי אין רע בכך. הרופא יעבור מבית לבית וייתן לחולה "משיחה אחרונה", כי כמו שאומר אבינועם רכס, אחד מתפקידיו הוא “להעביר את החולה את הגבול שבין החיים למוות".
 
 
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
 
תגובות
הוסף תגובה0 תגובות
הוספת תגובה
מאת
 
נושא
 
תוכן
 
 
 
 
תודה! תגובתך התקבלה.
התגובה תתפרסם בכפוף לתנאי האתר.
 
 
 
 
 

כל הזכויות שמורות 2011 © נענע 10 בע"מ
 
 
 
 
כל הזכויות שמורות © Nana10 בע"מ
Video powered by