בערוץ
 
 
 
 
 
 
 
 
הטרוריסטים שהעדפנו לשכוח 

הטרוריסטים שהעדפנו לשכוח

 
 
יוסי גורביץ

חמישה חובשי כיפה נעצרו סמוך למצעד הגאווה, חמושים בסכינים, אגרופנים ואלות. הם שוחררו באותו היום. מה, לא שמעתם על זה? ועל נסיון ההתנקשות בפרס וביוסי שריד שמעתם?

 
 
 
 
 
 
 
 
 
ביום שישי האחרון, עצרה המשטרה חמישה חובשי כיפות סמוך לעצרת הגאווה בירושלים. בידי העצורים נמצאו סכינים, אלות, אגרופנים, ואקדח שהוחזק ברשיון. החמישה שוחררו עוד באותו יום, זאת לאחר שלטענתם הם היו עסוקים ב"אימון קרב מגע". החזקת סכין, אגב, היא עבירה פלילית שעונשה מאסר.

מקרה? טעות? לא, חלק מרצף. טרוריסטים ימניים-דתיים היו בישראל מיום הקמתה. רובם זכו לעונשים נוחים מאד, אם בכלל, וקידומם מעולם לא נפגע. הנה מקבץ של עובדות שרובנו מעדיף להדחיק: הן עוסקות בתקיפה וברצח של יהודים, אזרחים ישראלים ואנשי השלטון הישראלי על ידי קנאים דתיים. מעשי הרצח שביצעו אלה כלפי פלסטינים רבים הרבה יותר.
 

שנות החמישים: ברית הקנאים ומחתרת צריפין

 
הקמתה של מדינת ישראל החילונית היתה לצנינים בעיני הציבור החרדי וחלקים אדוקים יותר בציבור הדתי, שלא הסכימו לקבל את עובדת קיומה של ישראל כמדינה חילונית. שתי קבוצות – "ברית הקנאים" ו"מחתרת צריפין" – ביצעו שורה של פיגועים בתחילת שנות החמישים.
 
התקדם בחיים: הטרוריסט מרדכי אליהו כרב ראשי (לעמ)
 התקדם בחיים: הטרוריסט מרדכי אליהו כרב ראשי (לעמ)   
"ברית הקנאים" הציתה איטליזים בלתי כשרים, וכן כלי רכב שבעליהם נסעו בשבת. בשנת 1953 נעצרו חברי הקבוצה, שעה שהיו בדרכם להניח מטען חבלה במשרד החינוך. על חברי ברית הקנאים נמנו חבר הכנסת לימים שלמה לורנץ, והרב הראשי הספרדי לעתיד, מרדכי אליהו. הטרוריסט המורשע אליהו עודנו דמות משפיעה בציבור החרד"לי, ונחשב בזמנו ל"פוסק ההלכה" של המפד"ל.

"מחתרת צריפין" נקראה על שם המחנה בו נערך משפטה; השם שנתנה לעצמה היה "מלכות ישראל", תקפה בפצצה את שגרירות צ'כיה בישראל, במחאה על משפטי הראווה שנערכו אז בצ'כיה. היא גם הטמינה פצצה בעיתון האופוזיציוני "העולם הזה". בין חברי שתי המחתרות היתה חפיפה מסוימת
 
 

הטרוריסט שהפך ליו"ר הכנסת

בשנת 1952, הביא ראש הממשלה בן גוריון לאישור הכנסת את הסכם השילומים עם גרמניה המערבית. על פי ההסכם, גרמניה היתה אמורה לספק לישראל תוצרת ונשק בשווי מיליארדי דולרים, ובתמורה תזכה למחילה פומבית על השואה.
 
התקדם בחיים: הטרוריסט דב שילנסקי כיושב ראש הכנסת (לעמ)
 התקדם בחיים: הטרוריסט דב שילנסקי כיושב ראש הכנסת (לעמ)   
הפרשה הביאה לסערת יצרים חסרת תקדים. מהומות פרצו ברחוב ובריונים – מוסתים על ידי ח"כ מנחם בגין, שקרא פחות או יותר למלחמת אזרחים - ניסו לפרוץ לכנסת. במאמץ רב, ולמרות האלימות, אישרה הכנסת את ההסכם.

במהלך הימים שקדמו להחלטת הכנסת, נעצר דב שילנסקי, ניצול שואה ואיש אצ"ל, כשהוא מנסה להגניב פצצה לבניין משרד החוץ. הוא נידון ל-21 חודשי מאסר. לימים, יהפוך שילנסקי ליושב ראש הכנסת מטעם הליכוד. לאחרונה צצו ראיות, המערבות לכאורה את בגין בתכנון התנקשות בקנצלר הגרמני אדנאואר, כדי לשבש את הסכם השילומים.
 

"ריח פגר מגרד את נחירי": רצח קסטנר

זקן ירושלמי דתי ותמהוני, מלכיאל גרינוולד, נהג להפיץ קונטרסים שהדפיס בעצמו בבתי הכנסת בערב השבת – שיטת תקשורת פנימית, חשאית למחצה, שעדיין קיימת בבתי הכנסת – ובהם נהג להביע את דעתו על נושאים שונים.
 
הפך את המאשים לנאשם. שמואל תמיר (לעמ)
 הפך את המאשים לנאשם. שמואל תמיר (לעמ)   
בשנת 1952 האשים גרינוולד את ישראל רודולף קסטנר בשותפות לרצח יהודי הונגריה, שעה שזו היתה תחת השלטון הנאצי. גרינוולד כתב בעלונו כי "ריח פגר מגרד את נחירי, זו תהיה הלוויה משופרא דשופרא. את ד"ר רודולף קסטנר צריך לחסל".

קסטנר הגיש תביעת דיבה כנגד גרינוולד, אך הלה – שנעזר באחד מעורכי הדין המוכשרים בתולדות ישראל, שמואל תמיר – הפך את הקערה על פיה. הוא נעזר בהגנת "אמת דיברתי", והמשפט הפך במהירות ממשפט גרינוולד למשפט קסטנר.

בשנת 1955, דחה השופט הלוי את תביעת הדיבה, וקבע כי "קסטנר מכר את נשמתו לשטן". קסטנר ערער, ובשנת 1957 התקבל ערעורו – אך עוד קודם לכן נרצח קסטנר. שלושה אנשי ימין דתי – זאב אקשטיין, יוסף מנקס ודן שמר – ניגשו אל קסטנר שעה שיצא ממערכת "אוי קלט", ברביעי במארס 1957, ואקשטיין ירה בו למוות. המשטרה חשדה כי יעקב חרותי, איש מחתרת צריפין, היה מעורב ברצח, אך הצליחה להביא להרשעתו בהסתה בלבד. שלושת הרוצחים נידונו למאסר עולם וזכו לחנינה בתוך שלוש שנים.
 

השופטים הבינו את דקירת חבר הכנסת

עם תום שנות החמישים הסוערות, והתקבעותה של מערכת דמוקרטית למחצה – היא תהפוך לדמוקרטיה מלאה רק עם סילוקו של בן גוריון מהנהגת המדינה, בשנת 1963 – החלו הימין והדתיים להשלים עם הסדר הקיים.
 
הקדים את זמנו, ונדקר. מאיר וילנר (לעמ)
 הקדים את זמנו, ונדקר. מאיר וילנר (לעמ)   
רק התנקשות אחת בוצעה על ידי אנשי ימין בשנות השישים: דקירתו של חבר הכנסת מאיר וילנר (רק"ח) על ידי איש מפלגת "חירות" באוקטובר 1967. הדוקר ביקש למחות על תמיכתו של וילנר בנסיגה מהשטחים שכבשה ישראל במלחמת ששת הימים, עמדה שווילנר היה דוברה הראשי בציבוריות הישראלית.

הדוקר פצע את וילנר – אחד החותמים על מגילת העצמאות - באורח בינוני. בפסק הדין במשפטו, כתב אחד השופטים כי "ניתן להבין לליבו", בהתחשב בדעותיו של וילנר.
 

התפרצות מחודשת בשנות השמונים

שנות השבעים עברו בשלווה יחסית מבחינת טרור יהודי, אבל כשחשו המתנחלים וחובשי הכיפה כי יש איום על ההתנחלויות, פרצה האלימות מחדש. במהלך פינוי סיני, איימו מתנחלים ותומכיהם באלימות נוראה כנגד חיילי צה"ל; כמה מהם איימו בהתאבדות משותפת ואחת, "מזל היורקת", ירקה בפניו של שר הביטחון עזר וייצמן, כשזה ביקר במקום. ראוי לציין שרוב המתעמתים עם חיילי צה"ל היו מתנחלים שנהרו למקום; תושבי המקום החילונים עזבו אותו שבועות לפני הפינוי.
 
בשנת 1980 התארגנה מחתרת המתנחלים שכונתה בתקשורת, בטעות, בשם "המחתרת הראשונה": חברי המחתרת מילכדו את מכוניותיהם של ראשי ערים פלסטינים. המלכוד היה כפול, ובמהלך ניסיון לפרק את אחד המטענים, התעוור חבלן צה"ל סולימאן חירבאווי. אחד הקושרים שהיה במקום נמנע מלעדכן את חירבאווי; הוא לא היה יהודי, אחרי הכל.

בשנת 1983, ביצעו חברי המחתרת טבח במכללה האיסלמית בחברון, רצחו שלושה פלסטינים ופצעו שלושים. בשנה שלאחר מכן, עצר אותם השב"כ שעה שניסו למלכד שישה אוטובוסים פלסטיניים. חברי הקבוצה תכננו לפוצץ גם את מסגדי הר הבית, וזאת בנסיון למנוע את פינוי ימית. כולם – גם השלושה מהם שנידונו למאסר עולם בעוון הרצח בחברון – שוחררו עד סוף העשור. מבין חברי המחתרת, הפך חגי סגל לעיתונאי בולט. שמו של זאב "זמביש" חבר, מראשי מועצת יש"ע, נקשר לפרשה, אך הוא מעולם לא הועמד לדין.
 

ירי בהר הבית

חברי המחתרת לא היו היחידים שתכננו לבצע פיגועים במסגדי הר הבית. באפריל 1982, עלה אלן גודמן – חובש כיפה אמריקני – להר הבית, ופתח באש אוטומטית. הוא רצח שומר וואקף ופצע כמה מן השוטרים שבאו לעוצרו. בהיותו "לא משלנו", הוא ממשיך לרצות את עונשו.
 

רימון בכיכר

בספטמבר 1982 טבחו המיליציות הנוצריות בביירות, בפיקודו של אלי חובייקה, בפלסטינים במחנות סברה ושתילה. מאות בני אדם נהרגו. הטבח בוצע מתחת לאפו של צה"ל ובסיועו: התותחנים ירו פגזי תאורה כדי להקל על הרצח, ולאחר מכן סיפק צה"ל דחפורים כדי להעלים את הגופות.
 
עובדי העיריה שוטפים את הדם במקום בו בוצע הרצח (לעמ)
 עובדי העיריה שוטפים את הדם במקום בו בוצע הרצח (לעמ)   
דעת הקהל הישראלית, נסערת, דרשה הקמתה של ועדת חקירה. ועדה כזו – ועדת כהאן – אכן הוקמה, והיא המליצה על הדחתו של שר הביטחון, אריאל שרון. הממשלה היססה אם לקבל את הדו"ח, ובמחאה החלו אנשי תנועות השלום בצעדה בירושלים.

הצועדים הותקפו מכל עבר על ידי האספסוף הירושלמי, ובשיאה של ההפגנה, השליך החוזר בתשובה יונה אברושמי רימון רסס לתוך הצועדים. אמיל גרינצווייג, קצין צנחנים, נרצח במקום, ותשעה אחרים – ביניהם אברהם בורג – נפצעו.

התנועות הדתיות מיהרו להתנער מן הרצח, ואברושמי – עבריין קטן, לא איש הקהילה – עדיין מרצה את עונשו.
 

תעלומת הכנסיות המוצתות

באוקטובר 1996, חודש לפני רצח רבין, התפרץ החייל חובש הכיפה חניאל קורן לכנסיית סנט אנטוניוס ביפו. הוא ירה לכל עבר מהנשק הצבאי שבידו וגרם נזק משמעותי לאתר. לאחר מעצרו, טען כי פעל בהוראתו של רב. שמו נכרך גם בהצתתה של כנסיית גת שמנים בירושלים, אך מאישום זה זוכה. הוא נידון לארבע שנות מאסר בלבד. תעלומת הצתתה של כנסיית גת שמנים לא פוענחה.
 

הקשר לרצח רבין

האגדה המקובלת אומרת שרוצחו של יצחק רבין, יגאל עמיר, פעל לבדו. זו אגדה יפה, אבל אין לה קשר עם המציאות: יחד עם עמיר הורשע אחיו, חגי עמיר, וכן דרור עדני, בקשירת קשר לרצח רבין. כל השלושה היו בחורי ישיבות הסדר.
 
עמד במרכזה של קנוניה. יגאל עמיר משחזר את הרצח (לעמ)
 עמד במרכזה של קנוניה. יגאל עמיר משחזר את הרצח (לעמ)   
למחתרת הזו היה מעגל חיצוני: המוכרת שבו היא מרגלית הר שפי, שהודתה כי ביררה עבור עמיר כיצד ניתן לפרוץ לנשקיה של ההתנחלות שלה, בית אל, ולגנוב ממנה נשק וחומרי חבלה. שלושה בחורי ישיבות נוספים – אריק שוורץ, מיכאל אפשטיין ואוהד סקורניק – היו מעורבים בהשגת חומרי לחימה עבור עמיר, שהיו מיועדים לבצע פיגועים כנגד פלסטינים. בעדותו בבית המשפט, הפליל עמיר את שוורץ, והודה כי קיבל ממנו לבנת חבלה. אביו של שוורץ, ד"ר נפתלי שוורץ, ניסה להסתיר את חומרי החבלה לאחר מעצרו של בנו.

יגאל עמיר הורשע ברצח ובפציעת איש שב"כ. חגי עמיר הורשע בסיוע לרצח ועדני בתכנון הרצח. הר שפי נידונה לחצי שנת מאסר. שוורץ, אפשטיין וסקורניק לא הועמדו לדין וגם לא הודחו מהצבא. רק פלסטינים, אתם יודעים.

נקודה הראויה לציון היא שהר שפי פנתה לרב הישוב שלה, שלמה אבינר, בבקשה שיוציא צו דין רודף על רבין. אבינר סירב, ופרסם צו נגדי, האוסר על כך. לדבריו, הדבר נבע מן הבקשות הרבות שקיבל בנושא, ועל כן החליט לתת לו פומבי.

הרב יואל בן נון פרסם את שמותיהם של שני הרבנים שלטענתו, נתנו אישור לעמיר לרצוח את רבין: דב ליאור מקרית ארבע ונחום רבינוביץ' ממעלה אדומים. כתוצאה מכך, נאלץ בן נון להסתובב עם שומרי ראש והודח באיטיות מכל תפקידיו. רבינוביץ' וליאור המשיכו בתפקידיהם.

רצח רבין זעזע את המדינה, וחובשי הכיפות עסקו במרץ בטיפוח האגדה על פיה יגאל עמיר פעל לבדו, ולא מן הראוי להאשים במעשיו את הציבור חובש הכיפות. דא עקא, עורך דינו של אפשטיין טען במהלך הארכת מעצרו כי "שליש מבר אילן ידעה על התכניות של עמיר", והצעד החריג של אבינר מעיד בעד עצמו. התגובה הראשונית היתה דווקא שמחה: בחורי בני עקיבא בטיול בפולין פרצו בריקודים עם השמע הידיעה, ובתפוח פתחו בקבוקי יין.

מועצת יש"ע נדרשה לכמה שעות להתעשת, ולאחר מכן הוציאה הודעה המגנה את רצח ראש הממשלה, תוך כדי גינויו של רבין עצמו. הקריצה הובנה.
 

להוריד את שריד לתהום

בחודש ינואר 1996, חודשיים לאחר הרצח, ניסה נהג לדרדר את מכוניתו של השר יוסי שריד לתהום, ונגח בה שוב ושוב. המשטרה שהגיעה למקום עצרה את אוהד ברט, מדריך בתנועת "בני עקיבא", כחשוד, וברט הודה במיוחס לו.
 
"מתנכלים ומתנצלים". שריד כשר לאיכות הסביבה (לעמ)
 "מתנכלים ומתנצלים". שריד כשר לאיכות הסביבה (לעמ)   
לאחר סולחה מתוקשרת עם שריד, נידון ברט כעבור חודשיים לשלילת רשיון ולמאסר על תנאי. זה העונש לחובש כיפה המנסה להרוג שר. תנועת בני עקיבא אף סירבה להדיח את ברט מתפקידו כמדריך.

ברט שב לתודעה הציבורית הישראלית – אם יש כזו – לפני שבוע: אז הוא דיברר את "מצעד הבהמות" בירושלים, הלעגה והסתה כנגד מצעד הגאווה. ברט משמש כיום כנציג פורום מוסדות החינוך הדתי במועצת יש"ע., והיה מועמד לכנסת ברשימת המפד"ל/האיחוד הלאומי בבחירות האחרונות, במקום ה-26.

יוסי שריד אמר לחדשות נענע בתגובה כי "איננו מופתע" מקידומו של ברט, וכי אנשים כברט תמיד "מתנכלים ומתנצלים". לדבריו של שריד, האירוע הועלם מתודעת הציבור "מפני שיש מי שמעוניין להשכיח את זה; הרי השכיחו גם דברים חמורים הרבה יותר".
 

ההיחלצות השניה של פרס

ב-13 בפברואר 1997, הטמין הארי שפירו – שוחט איש תנועת חב"ד – מטען חבלה בארון הקודש במרכז היהודי של ג'קסונוויל, פלורידה. המטרה: להרוג את שמעון פרס, ראש ממשלת ישראל לשעבר, שאמור היה לנאום שם. הרשויות האמריקניות יטענו לאחר מכן כי שפירו קיבל את אישור הרב שלו למעשה.
 
ניצל פעמיים מהתנקשות הימין הדתי. פרס (רויטרס)
 ניצל פעמיים מהתנקשות הימין הדתי. פרס (רויטרס)   
הפצצה לא התפוצצה, וילדים מצאו אותה למחרת. המשטרה הגיעה במהירות אל שפירו, שהודה במיוחס לו. ההודאה איפשרה לו לקבל את העונש הקל יותר של 10 שנות מאסר, ולא להסתכן בהאשמה בביצוע פשע באמצעות חומרי חבלה, עבירה שעונשה 30 שנות מאסר.

בארצות הברית, כמסתבר, מתייחסים בחומרה רבה לתקריות כאלה, ושפירו עדיין בכלא. בישראל, מעטים מאד שמעו על התקרית ומעטים עוד יותר זוכרים אותה. פרס שימש כמטרה גם ליגאל עמיר, שהחליט ברגע האחרון לרצוח את רבין ולא אותו.
 

תה רותח בפרצוף

במהלך סיורה של חברת הכנסת יעל דיין בחברון, באוקטובר 1996, היא הותקפה על ידי המתנחל ישראל ליברמן, שהטיח בפרצופה כוס תה רותח. לדרמן הורשע בעבר ברצח של פלסטיני, עליו ריצה שתי שנות מאסר ושוחרר בהתערבותו של הרמטכ"ל רפאל איתן; בשנת 1988 הוא חטף תינוק פלסטיני בבית לחם ותקף חייל. כמקובל במקומותינו, הוא אזרח חופשי ומאושר, ואף היה מועמד לכנסת מטעם תנועת מולדת.
 

המחבל התאבד

בשנת 2004, נעצר חובש הכיפה אלירן גולן, בחשד שהטמין שני מטענים בחיפה: האחד במסגד, פצצה ממנה נפצעה אזרחית ישראלית, והשני במכוניתו של חבר הכנסת עיסאם מח'ול. אשתו של מח'ול הצליחה להתחמק מפגיעה לאחר שהמכונית התלקחה כאשר התניעה אותה.

גולן נעזר בחייל אלכסנדר רבינוביץ', שגנב עבורו חומרי נפץ מחיל ההנדסה. בספטמבר 2005 שם גולן קץ לחייו בתליה בבית המעצר. רבינוביץ' הורשע בסיוע לנסיון רצח ובקשירת קשר לביצוע פשע.
 

טבח בשפרעם

באוגוסט 2005, פתח החייל העריק עדן נתן-זאדה, חוזר בתשובה שהתחבר לאנשי כ"ך, באש לעבר נוסעים באוטובוס בשפרעם, ורצח ארבעה מהם. זמן קצר לאחר מכן, חוסל נתן-זאדה על ידי תושבים זועמים. על גופתו נמצא פתק, עליו נכתב "יהודי לא מגרש יהודי", והטבח היה מיועד לסיכול תכנית ההתנתקות.

הטבח עורר הלם בציבור, ולראשונה זכה טרוריסט יהודי לכינוי "מחבל" – כינוי אותו הצמיד לנתן-זאדה ראש הממשלה, אריאל שרון.
 

סלחנות ועצימת עיניים

לאורך כל שנותיה של מדינת ישראל, נהנו הטרוריסטים הישראלים מעצימת עיניים הן מצד השלטון, והן מצד החברה. אלימות פוליטית, כל זמן שהיא באה מימין וודאי כשהופנתה כלפי לא יהודים, זכתה ללגיטימיות בקרב שכבות רחבות בציבור. אלימות שהופנתה כלפי יהודים, הושכחה: לאחר הקונגרס הציוני השישי, ניסה אחד מ"ציוני ציון" להתנקש במקס נורדאו, שתמך בתכנית אוגנדה. נורדאו, שניצל, פלט אז את הביטוי "עם קטן, אבל מאוס".
 
הדבר המפליא הוא כיצד נעלמות פרשיות כאלו: מדוע נסיונות ההתנקשות בשריד ובפרס אינם נחלת הכלל? מדוע חיפוש אינטרנט אחריהן מאלץ אותך להשתמש בארכיון עיתון "הארץ"? מדוע הזכרון שלנו כל כך קצר?

אולי מפני שאנחנו יודעים שאנחנו חולקים את הארץ הזו עם מפלצת אידיאולוגית, שתמיד תמכה באלימות ולעיתים קרובות עשתה בה שימוש – ושאת המפלצת הזו לא כדאי להרגיז. היא עוד עלולה להרוג. עדיף, על כן, לשרוק בחשיכה, להעמיד פנים שהיא לא שם – ולהיות מופתעים מחדש פעם אחר פעם
 
 
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
 
תגובות
הוסף תגובה0 תגובות
הוספת תגובה
מאת
 
נושא
 
תוכן
 
 
 
 
תודה! תגובתך התקבלה.
התגובה תתפרסם בכפוף לתנאי האתר.
 
 
 
 
 

כל הזכויות שמורות 2011 © נענע 10 בע"מ
 
 
 
 
כל הזכויות שמורות © Nana10 בע"מ
Video powered by