עקבו אחרינו:
בטוקר
על ימין ועל שמאל - מכבסת המילים של ישראל
על ימין ועל שמאל - מכבסת המילים של ישראל
עודכן
16:09 01/01/2007
אביב דילבסקי
"יהודה ושומרון" או "הגדה המערבית"? "מחבל" או "לוחם"? "התנתקות" או "גירוש"? הסמנטיקה הפוליטית-ביטחונית במדינת ישראל עמוסה במילים שהוצאו מהקשרן כדי לשרת צרכים פוליטיים-ביטחוניים של מנהיגים. קבלו את הלקסיקון המלא למילים מכובסות
"מדינה במבוכה משכזבת לעצמה אוצר מילים חדש...לאט לאט מתפתח פה זן חדש של מילים מגויסות, בוגדניות, מילים שאיבדו את משמעותן המקורית, מילים שאינן מתארות מציאות אלא משתדלת להסתיר אותה", כתב דוד גרוסמן בספרו "הזמן הצהוב" משנת 1987. דוגמא מובהקת לתופעה שמתאר גורסמן, היא המלחמה שפרצה חמש שנים לפני כן, "מלחמת שלום הגליל". השם הזה, שבו כינתה ממשלת מנחם בגין את מה שכולנו מכירים היום בתור מלחמת לבנון הראשונה, הוא ניסיון להפוך או לשנות משמעויות של מלים במטרה לשרת צרכים פוליטיים. שינוי המונחים מאפשר לציבור לקלוט בצורה "רכה" והדרגתית את המסר והאידיאולוגיה, שהתקשורת והפוליטיקאים מעוניינים להעביר.
"מתפתח פה זן של מילים מגויסות". גרוסמן (צילום: חדשות 10)
אגב, "הכיבוש" הוא ביטוי המתייחס לשטחי "הגדה המערבית", או אם תרצו "יהודה ושומרון", שישראל כבשה בשנת 1967 מידי הירדנים, ששלטו בהם בעצמם רק מאז שנת 1948. סוף מלחמת ששת הימים ציין את תחילת "הכיבוש", הוא-הוא נקודת המחלוקת העיקרית בין המחנות הפוליטיים בישראל עד עצם היום הזה. עכשיו שהורדנו את זה מהלב, אפשר להתחיל.
משחק השלום: "יפי הנפש" נגד "נאמני ארץ ישראל"
פרסום
תנודות פוליטיות ואינטרסים של מפלגות יצרו שינויים בלשון האידיאולוגית שלהן. האגף הימני במפה הפוליטית בישראל מכנה את עצמו "המחנה הלאומי", ואת האגף השמאלי הוא מכנה "שמאלנים", או בקיצור "השמאל". האגף השמאלי, לעומתו, מכנה את עצמו "מחנה השלום" ואת האגף הנגדי "הימין". כפי שלמדנו במחנה קיץ בצופים, לכל מחנה שפה משלו ודרך משלו להגיד שלום. • פרוייקט סיכום 2006»
בפברואר 1998 פורסם "המונכון" של ערוץ 7 מאת העיתונאי חגי סגל. "המונכון" מכתיב את הטרמינולוגיה התקנית הלאומית דתית של פעילי ערוץ 7, ומהווה את הדוגמא המובהקת ביותר לסמנטיקה של האגף הימני במפה הפוליטית. על פי "המונכון", למשל, אסיר ביטחוני הוא אזרח ישראלי המוחזק בכלא זר בגלל פעילות למען ביטחון ישראל, בעוד האסירים המאיישים את בתי הכלא בארץ בעוון פעילות טרוריסטית אנטי יהודית הם "מחבלים כלואים" או "רוצחים שפוטים". כמו כן, "המונכון" מתיר במקרים מסוימים להמיר את המונח "מחבל" בכינוי "מתפרע", אך אוסר בתכלית האיסור לכנותו "מפגין", מכיוון שאין הוא מפגין נגד ישראל, אלא מבקש את נפשה. אבל "המונכון" ארוך והחיים קצרים, כך שכל מי שמבקש להתמצא בהרחבה בטרמינולוגיה "ימנית" מוזמן לפנות אליו.
הקו הירוק זה לא בנתב"ג?
בין התומכים הראשונים בחזרה לגבולות הקו הירוק. בן גוריון (תמונה: אתר הכנסת)
"הקו הירוק" הקיף 78% משטח המנדט הבריטי, וחפף פחות או יותר את הגבול של שטח המנדט עם סוריה ולבנון, את רוב הגבול עם מצרים ואת הגבול עם ירדן. בהסכם שביתת הנשק בין ישראל לירדן בשנת 1949 נאמר מפורשות שקו זה אינו גבול. עד אמצע שנות ה-80 התמיכה בחזרה לגבולות "הקו הירוק" בקרב הציבור בישראל הייתה מצומצמת. בין התומכים המובהקים בחזרה לגבולות אלו, למעט בירושלים וברמת הגולן, היו דוד בן גוריון ואישי ציבור נוספים, המזוהים כולם עם מחנה השמאל, בהם פרופסור ישעיהו ליבוביץ' והעיתונאי אורי אבנרי. רבים בציבור היהודי-ישראלי התנגדו באותה תקופה למהלך, ובראשם הציבור הדתי-לאומי. למעשה, עד אמצע שנות ה-80 נטו רוב חוגי המרכז הפוליטי, ואף חלקים מן השמאל הפוליטי, להתנגד לנסיגה מלאה לגבולות "הקו הירוק".
האינתיפאדה הראשונה שפרצה בדצמבר 1987, עוררה את המחלוקת הציבורית באשר לשליטת ישראל בשטחים שמעבר לקו הירוק. לאחר שפרצה האינתיפאדה השנייה, בשנת 2000, החלו חלקים בציבור לתמוך בהתנתקות חד צדדית, שמשמעותה נסיגה ישראלית מהשטחים שמעבר לקו הירוק ויצירת גדר הפרדה, כצעד בדרך לפיתרון הסכסוך. ההתנתקות החד צדדית זוכה להתנגדות בשני הקצוות של הקשת הפוליטית: השמאל הקיצוני המיר את המונח "גדר ההפרדה" ב"גדר האפרטהייד", בעוד הימין מכנה את "הנסיגה החד צדדית" כ"התכופפות מדינית".
איפה זה יו"ש?
מעתה אמרו "יהודה ושומרון". בגין (תמונה: אתר הכנסת)
ואם נחזור רגע ל"מונכון" - בו הוחלפו המילים "גדה" ו"רצועה" ב"יהודה", "שומרון", "בנימין" ו"עזה", בטענה ש"זה הרבה יותר מדויק גיאוגרפית והיסטורית", שכן לא ייתכן שגדת הירדן הצרה תשתרע לאורך עשרות קילומטרים.
ההתנתקות - גירוש או הזזה?
תקופת ההתנתקות זכורה לכולנו כתקופה של סמנטיקה. הצבא ושרי הממשלה השתמשו במילים שנתפסות כניטרליות, ובראשון ה"התנתקות" עצמה, או אם תרצו, "הינתקות". כמו כן, הוקמה "מנהלת", מושג אדמיניסרטיבי יותר מצבאי, פוליטי או חלילה, רגשי.
הימין הלאומני העדיף להשתמש באותה תקופה בטרמינולוגיה קצת יותר דרמטית, שהתחברה באופן מופגן עם אתוס היהודי המגורש. שמות הפועל "גירוש" יהודים ו"עקירה" מבתים הובילו מהר מאד לקמפיין הטלאי הצהוב והסרטים הכתומים. הסיסמא "יהודי לא מגרש יהודי", שהוטבעה במסגרת הקמפיין הימני, נועדה לגרום לממשלת ישראל להבין שהיא בוחרת בטובת האויב, על פני טובת ה"מתיישב". או שבעצם, בואו נקרא לילד בשמו, הרי גם ה"מונכון" מעודד את השימוש במילה "מתנחל". השמאל בתגובה גינה את הטלאי הצהוב, השיב בסרטים כחולים, והפיץ באינטרנט את הסיסמא: "יהודי לא מגרש יהודי, רק מזיז אותו קצת".
הימין הלאומני העדיף להשתמש באותה תקופה בטרמינולוגיה קצת יותר דרמטית, שהתחברה באופן מופגן עם אתוס היהודי המגורש. שמות הפועל "גירוש" יהודים ו"עקירה" מבתים הובילו מהר מאד לקמפיין הטלאי הצהוב והסרטים הכתומים. הסיסמא "יהודי לא מגרש יהודי", שהוטבעה במסגרת הקמפיין הימני, נועדה לגרום לממשלת ישראל להבין שהיא בוחרת בטובת האויב, על פני טובת ה"מתיישב". או שבעצם, בואו נקרא לילד בשמו, הרי גם ה"מונכון" מעודד את השימוש במילה "מתנחל". השמאל בתגובה גינה את הטלאי הצהוב, השיב בסרטים כחולים, והפיץ באינטרנט את הסיסמא: "יהודי לא מגרש יהודי, רק מזיז אותו קצת".
חמושים, אזרחים, חיילים ומה שביניהם
"נער"? או אולי "צעיר"? (צילום: רויטרס)
בעבר הרחוק כונה הצורר הפלסטיני בתקשורת "מחבל פלסטיני". בואנו עידן אוסלו, החל השימוש במונח "שוטרים פלסטיניים", מונח רך, אזרחי ושלומני יותר מה"מחבל" הכוחני והרצחני. עם פרוץ האינתיפאדה השנייה הפכו השוטרים ל"לוחמים חמושים", שפועלים נגד הלוחמים והאזרחים בצד הישראלי. בינתיים, ה"מחבלים" של פעם הפכו ל"פעילי" החמאס, הג'יהאד האיסלאמי והפת"ח, המשתמשים בטרור כנגד ישראל. לחידוד הקשת החבלנית של החברה הפלסטינית נוספו גם "חמושים" לצד ה"מחבלים", ו"מבוקשים" לצד ה"מרצחים". זה ירה וזה התפוצץ, כך שנכון שיש להבחין בין השניים.
כשכלי התקשורת בישראל מצטטים דיווחים שהתקבלו מצה"ל, ילדים פלסטינים מתבגרים באורח פלא, והופכים ל"נערים" או "צעירים". אף אחד לא מעוניין לשמוע ש"ילד פלסטיני נפגע מאש צה"ל", אבל "נער" זה כבר סיפור אחר לגמרי. נער, על אחת כמה וכמה אם מוצאו פלסטיני, הוא בעל שיקול דעת וסביר שהיה מעורב בפעילות טרור כלשהי, שבעטיה נפגע. גם השימוש בפעלים פאסיביים, כדוגמת נער "נורה" או צעיר "מצא את מותו" תורם לתדמית הנקייה של צה"ל, ופוטר אותו מאחריות לתוצאות.
ומה עם האזרחים שאינם ילדים ואינם נערים וגם אינם מחבלים או פעילים? כן, יש כאלה מעבר לגבול. פעם הם היו "אזרחים חפים מפשע", משמע יתכן קיומו של פלסטיני חף מפשע שאולי נפגע על לא עוול בכפו. היום, בעיקר בהתייחס לתושבי לבנון במלחמת לבנון השנייה, מדובר ב"לא מעורבים".
ובסופו של דבר, כולם שואפים להחזיר את השבויים והנעדרים ומחזיקים להם אצבעות, כל אחד מצידו הוא. אבל מצידנו יש גם את החטופים. שהרי הכל תלוי בשאלה מי אתה ומאיפה באת: במלחמה לגיטימית נלקחים שבויים. המדווח על שבוי או נעדר לא בהכרח מבקר את הצד השובה. אבל אם הוא משלנו, והתקרית אירעה שלא במהלך מלחמה לגיטימית כהגדרתנו, גם אם הוא חייל, נקרא לו חטוף. על כן זכרו: רון ארד- שבוי. גלעד שליט- חטוף.
די לכיבוס
הוגה השב"מ. פרץ (צילום: רויטרס)
פעילות ממוקדת, טילים, הפסקת אש, צעדים מיידיים, קסאם, הבלגה. כל כך הרבה מילים, כל כך הרבה משמעויות ועדיין לא הבנו את ההיגיון לפיו "פעילות ממוקדת" ו"הפסקת אש" נאמרות באותה נשימה. השיח התקשורתי והפוליטי בהחלט מטעים. הם נותנים שמות יפים לפעולות אלימות תחת המעטה השלומני. "כתר", למשל, מילה מלכותית משובצת יהלומים, הוא בעצם סגר קפדני מוגבר, ולפעמים הכתר נושם. ה"הבלגה" האצילית לא סותרת "פעילות ממוקדת" נגד משגרי קסאם. אם כתב זר מדווח על "תגובה ישראלית" כנראה שהוא "בעדנו", אבל אם, חלילה, הוא מדבר על "תקיפה" או "תוקפנות ישראלית", ברור שהוא נמנה על תומכי הצד השני.
ואם בקסאמים עסקינן, במהלך מלחמת לבנון השנייה, העיתונאי רוביק רוזנטל בא לעזרתנו עם פרסום "מילון המלחמה השלם" ב- 4/8/2006 באתר nrg. טוב שיש מי שיודע להסביר את ההבדל בין טיל, רקטה וקטיושה. טיל, אליבא דה רוזנטל, הוא מילת מטרייה לאמצעי לחימה רבים ובעיקר קיצור של "טיל מונחה". רקטה היא סוג של טיל. מכאן גם "מטח רקטות", שהרי "רקטות וצרות באות בצרורות". קטיושה היא טיל מסוג סטטיסטי וקסאם הוא טיל פרימיטיבי המיוצר במסגריות עזה. ואגב, הם נופלים ולא נוחתים, לפעמים הם גם פוגעים. מה כבר עשינו שנופלות עלינו כל הצרות האלו?
כמובן שאי אפשר בלי מלך המונחים השנויים במחלוקת- ה"סיכול הממוקד". מושג זה נועד להחליף את המילה "חיסול", לאחר שמערכת הביטחון החלה לנקוט במדיניות חיסולים כנגד מבוקשים שונים. ביטוי זה מבוסס על אחיו הגדולים - "סיכול פיגועים" ו"סיכול הטרור", שלהם קונוטציה "חיובית" יותר ומשמעות שיש בה מהקונצנזוס הציבורי. לכן, כשקצב החיסולים גבר במהלך האינתיפאדה השנייה, והתעורר צורך בעידון האמת המכוערת, נבחר המושג נטול דם יזע ודמעות, ובעל סמכות תקשורתית ועובדתית, בניחוח ערפול אידיאולוגי בן זמננו לנוחיותנו.
ודוגמא אחרונה ואפילו משעשעת- ביולי האחרון טבע עמיר פרץ מילה חדשה- שב"מ – שטח ביטחון מיוחד. מה קרה לרצועת הביטחון? רצועת הביטחון מזכירה לנו את רצועת עזה. רצועת עזה מזכירה לנו חיילים הרוגים. צודק פרץ, אולי עדיף שב"מ, זה לא מזכיר לנו כלום, אולי עב"מים. עב"מים מזכירים לנו את דודו טופז? איזה כיף לשבת על הכורסא לראות טלוויזיה אחרי יום עבודה ארוך.
כולם מדברים על שלום
ג'ורג' אורוול, טבע בספרו "1984" את האמירה "מלחמה היא שלום". יש טענה שהמילה "שלום" נעלמה מהלקסיקון מפני שהרעיון הגלום בה או השימושים שנעשו בה, הזדהמו. בעבר השמאל ניכס לעצמו את השימוש במילה- הרי הוא בעצמו מחנה השלום, מנהיגיו חתרו למען השלום, ולבסוף הם גם כמעט השיגו "שלום של אמיצים".
רצח רבין הפך את המילה "שלום" למילה שנאמרת בנימה מרה-מתוקה. במותו הוא ציווה עלינו את השלום. הוא שר את השיר לשלום לפני מותו, ומילות השיר הוכתמו בדמו. בנימין נתניהו יישם את יתר התחייבויותיה של ישראל בהסכמי אוסלו בתענוג של ילד, שנאלץ לסדר את החדר אחרי שהוריו ניג'סו לו למוות. שוב המילה שלום הפכה לחמוצה.
אריאל שרון, מהמנהיגים הבולטים והמנוסים בהיסטוריה הישראלית ידע להרים את הכפפה, והתמודד לראשות הממשלה תחת הסיסמא "יש לי ביטחון בשלום של שרון". עד היום אפשר להתווכח אם האגף הימני ניכס לעצמו את המילה השמאלנית או אם האגף השמאלני ניכס לעצמו את המנהיג הימני. היום אין שלום, אין בטחון ואין שרון. נראה שככל שהחלום נגוז המילה מתפוגגת, וחבל, כי שלום זו לא מילה גסה.
• פרוייקט סיכום 2006»
כמובן שאי אפשר בלי מלך המונחים השנויים במחלוקת- ה"סיכול הממוקד". מושג זה נועד להחליף את המילה "חיסול", לאחר שמערכת הביטחון החלה לנקוט במדיניות חיסולים כנגד מבוקשים שונים. ביטוי זה מבוסס על אחיו הגדולים - "סיכול פיגועים" ו"סיכול הטרור", שלהם קונוטציה "חיובית" יותר ומשמעות שיש בה מהקונצנזוס הציבורי. לכן, כשקצב החיסולים גבר במהלך האינתיפאדה השנייה, והתעורר צורך בעידון האמת המכוערת, נבחר המושג נטול דם יזע ודמעות, ובעל סמכות תקשורתית ועובדתית, בניחוח ערפול אידיאולוגי בן זמננו לנוחיותנו.
ודוגמא אחרונה ואפילו משעשעת- ביולי האחרון טבע עמיר פרץ מילה חדשה- שב"מ – שטח ביטחון מיוחד. מה קרה לרצועת הביטחון? רצועת הביטחון מזכירה לנו את רצועת עזה. רצועת עזה מזכירה לנו חיילים הרוגים. צודק פרץ, אולי עדיף שב"מ, זה לא מזכיר לנו כלום, אולי עב"מים. עב"מים מזכירים לנו את דודו טופז? איזה כיף לשבת על הכורסא לראות טלוויזיה אחרי יום עבודה ארוך.
כולם מדברים על שלום
ג'ורג' אורוול, טבע בספרו "1984" את האמירה "מלחמה היא שלום". יש טענה שהמילה "שלום" נעלמה מהלקסיקון מפני שהרעיון הגלום בה או השימושים שנעשו בה, הזדהמו. בעבר השמאל ניכס לעצמו את השימוש במילה- הרי הוא בעצמו מחנה השלום, מנהיגיו חתרו למען השלום, ולבסוף הם גם כמעט השיגו "שלום של אמיצים".
רצח רבין הפך את המילה "שלום" למילה שנאמרת בנימה מרה-מתוקה. במותו הוא ציווה עלינו את השלום. הוא שר את השיר לשלום לפני מותו, ומילות השיר הוכתמו בדמו. בנימין נתניהו יישם את יתר התחייבויותיה של ישראל בהסכמי אוסלו בתענוג של ילד, שנאלץ לסדר את החדר אחרי שהוריו ניג'סו לו למוות. שוב המילה שלום הפכה לחמוצה.
אריאל שרון, מהמנהיגים הבולטים והמנוסים בהיסטוריה הישראלית ידע להרים את הכפפה, והתמודד לראשות הממשלה תחת הסיסמא "יש לי ביטחון בשלום של שרון". עד היום אפשר להתווכח אם האגף הימני ניכס לעצמו את המילה השמאלנית או אם האגף השמאלני ניכס לעצמו את המנהיג הימני. היום אין שלום, אין בטחון ואין שרון. נראה שככל שהחלום נגוז המילה מתפוגגת, וחבל, כי שלום זו לא מילה גסה.
• פרוייקט סיכום 2006»
הוסף תגובה
כל הזכויות שמורות 2008 © נענע 10 בע"מ
Video powered by 