בערוץ
 
 
 
 
 
 
 
 
נמס בגשם, עף ברוח 

נמס בגשם, עף ברוח

 
 
יורם שורק

מה ההבדל בין שלג לסתם קרח, למה קרח צף על פני המים? ולמה נעים לשחק בפופיק? דברים שיורמים יודעים

 
 
 
 
 
 
 
 
 
לכבוד ימי החום שבפתח, שתי שאלות קרירות ושאלה ביזארית אחת:

מה ההבדל בין שלג לסתם קרח: למה השלג רך והברד קשה?

כולנו למדנו מתישהו על מצבי הצבירה - קרח נוצר מקפיאה של מים נוזלים ואדים נוצרים מהתנדפות של מים. מה ששכחו ללמד אותנו, הוא שכדי לעבור מאדים לקרח ולהיפך לא חייבים לעבור דרך המים הנוזלים.
 
צמיחת גביש הקרח מאדי מים יוצרת מחטים הכולאות אויר. פתית שלג
 צמיחת גביש הקרח מאדי מים יוצרת מחטים הכולאות אויר. פתית שלג   
בלחץ נמוך יש למים רק 2 מצבי צבירה: מוצק וגז. על אריזת קפה נמס מצוין בגאווה שהגרגרים יובשו בהקפאה, כלומר על ידי נידוף של קרח בלחץ נמוך, שאינו עובר דרך המצב הנוזלי. השלג הם מים שעברו את התהליך הזה בכיוון ההפוך: מאדים לגבישוני קרח. כאשר הטמפרטורה נמוכה מספיק ובאוויר יש מספיק אדי מים, יהפוך גרגר אבק או טיפה מיקרוסקופית של מים לגרעין, שעליו יצמח קרח בצורה אופיינית של נוצות מסתעפות, לוחיות דקות או מחטים.

גביש הקרח הראשוני יהיה תמיד משושה סימטרי אבל הסיכוי של מולקולת מים המרחפת כגז להיתפס ולהיקשר לפתית המתהווה אינו שווה לכל השטח ובדרך כלל ל"שפיצים" יש סיכוי טוב יותר ללכוד אדים. כתוצאה מכך צומחות מחטי קרח מפינות המשושה וכאשר המחט מתעבה קצת היא מתחילה לגדל מחטים משלה.

צורת הפתית המדויקת תלויה בטמפרטורה ובריכוז אדי המים שבענן, כך שניתן "לשחזר" את התנאים ששררו באטמוספרה מצורת הפתית. כאשר צומחים כך הגבישונים נכלא הרבה אויר בין הנוצות והלוחיות, כשם שכרית פוך כולאת אויר בין נוצותיה - התוצאה היא פתיתים רכים של שלג שאין לטעות בינם לאבני הברד הקשות. פלומת קרח רכה שנוצרה באותה אופן ניתן לראות לפעמים על אריזות מזון קפוא בסופרמרקט.
 

למה קרח צף על פני המים?

כן, כך נראה גביש של קרח
 כן, כך נראה גביש של קרח   
רוב החומרים צפופים יותר במצב מוצק מאשר בנוזל: במוצק החלקיקים צמודים זה לזה, כל אחד יושב במקום קבוע והתוצאה היא אריזה קומפקטית. בנוזל, החלקיקים נעים זה ביחס לזה ולכן צורכים יותר מרחב. יותר חלקיקים בפחות מקום פירושם משקל סגולי גבוה יותר ולכן המוצק יצלול בנוזל.

המים, כידוע, יוצאי דופן – הקרח צף על פני המים. כדי להבין את הסיבה צריך להסתכל מקרוב על מולקולת מים בודדת: אטום חמצן בקודקודו של משולש דמיוני אליו קשורים שני אטומי מימן. אטום החמצן טעון קצת במטען שלילי וכל אטום מימן טעון במטען חיובי.

אטום חמצן יכול ליצור קשר עם אטום מימן במולקולה שכנה, אבל רק אם אטום המימן יהיה בזוית הנכונה – מופנה לכיוון החמצן ורחוק מהמימנים האחרים. הסידור שמאפשר קשרים כאלו בין מולקולות המים אינו צפוף במיוחד. דווקא כאשר המים מתחממים מספיק כדי שתנועת המולקולות תתגבר על המשיכה ההדדית, יכולות מולקולות המים להתקרב יותר זו לזו וכך המים הנוזלים "מתכווצים".

גביש של קרח: העיגולים הכחולים הם אטומי החמצן, הלבנים הקטנים הם אטומי המימן והקוים השבורים הם "קשרי המימן" כלומר הקשרים הנוצרים בין חמצן במולקולה אחת למימן של מולקולה שכנה. כפי שניתן לראות, הסידור שמאפשר למולקולות המים להימצא בזוית ה"נכונה" זו ביחס לזו משאיר הרבה מקום פנוי בניהן.
 
 

פינת השאלה הביזארית

 
ג'ינג'ית אלמונית מהפורום משתפת אותנו בהווי משפחתה: אחי טוען שאם הוא דוחף את האצבע שלו לפופיק הוא מרגיש משהו בביצים. ניסיתי וגם אני מרגישה הרגשה מצחיקה, אפילו שאין לי ביצים. ואז חשבתי לעצמי, שבשיעור ביולוגיה רחוק למדתי שהפופיק הוא חבל הטבור שמופרד מהאם אחרי הלידה, ועושים קשר בקצה שלו. אז למה הקשר הזה נכנס לגוף?, עד לאיזה עומק הוא נכנס לגוף? לאיפה הוא מגיע? והאם אצל נשים שילדו, קצה הפופיק משנה את מיקומו? או בעצם, חבל הטבור של התינוק הוא המשך ישיר של הפופיק של האמא? הייתכן?
 
להתרגש מהטבור (צילום: SXC)
 להתרגש מהטבור (צילום: SXC)   
קצת סדר: הטבור או הפופיק אינו אלא צלקת הנשארת על עור הבטן במקום בו יצא, כשהיינו עוברים. חבל הטבור שחיבר אותנו לשלייה. הקשר המפורסם בחבל הטבור אינו "נכנס פנימה": שארית החבל עם הקשר נושרת כשבועיים לאחר הלידה. ה"פצע" שנשאר על הבטן מגליד לצלקת הקטנה החביבה כל-כך על מנקבי הפירסינג.

צורת הטבור אגב, אינה תכונה גנטית וטבוריהם של תאומים זהים עשויים להיות, לכן, שונים זה מזה. כיוון שהמדובר בצלקת בלבד אין הטבור "נכנס לתוך הגוף". בין האיברים הפנימיים שבבטן לעולם החיצון מפרידים שכבות של שריר, שומן ועור. בצלקת הטבור שלושת המרכיבים הללו מתאחים -העור צמוד לשריר כך שהשומן התת עורי לא יכול להרחיק אותו ומכאן צורתו השקועה. אצל נשים הרות נמתח עור הבטן והטבור עשוי לשנות את חזותו.

ועכשיו סוף סוף הגענו לחוויות הטבור והאשכים המשפחתית. הטבור אינו חלק מאברי המין. כאשר את ואחיך מחטטים בטבוריכם, הרי שתחושת המגע מועברת למוח על ידי העצב היוצא מהחוליה T10 שבעמוד השדרה (הצלע העשירית מלמעלה), עצב שאברי המין (לא שלך ולו של אחיך) מחוץ ל"תחום האחריות" שלו.

ובכל זאת, כמאמר הקלישאה, איבר המין החשוב שבגופינו הוא המוח אליו מקושרים רמ"ח האיברים ושס"ה הגידים כולם. הטבור מהווה מוקד משיכה ארוטי עבור אנשים רבים. הראשון להתרגש מהטבור היה לא פחות מהחכם באדם שבתיאור יפהפיית שיר השירים שלו אינו פוסח על הבטן והקישוט שבמרכזה " שָׁרְרֵךְ אַגַּן הַסַּהַר, אַל-יֶחְסַר הַמָּזֶג; בִּטְנֵךְ עֲרֵמַת חִטִּים, סוּגָה בַּשּׁוֹשַׁנִּים". רש"י מרחיב את דימוי הטבור השקוע והעגול "טבורך אגן של מים צלולים שרוחצין בהן והוא עשוי מאבני שיש ...הטבור כמו נקב עגול מושלו כאגן עגול".

יש מי שמדווח לא סתם על "הרגשה מצחיקה", אלא על אורגזמה של ממש מגרוי הטבור: דיווחים אלה נדירים אך מתועדים. רק נשים דיווחו על הנאה מינית מהקורקבן ונראה שאצל גברים תחושות כאלו הם לא יותר ממה שאחיך מכנה "משהו בביצים". יתכן כי המח מעבד את המידע מהטבור קרוב לאזורים בהם נקלטת התחושות מאברי המין, כך שנוצרת "זליגה" של תחושה המתפרשת כגרוי מיני ויתכן כי התניה פסיכולוגית הפכה את הצלקת התמימה לאיבר מין של ממש.

עלתה בדעתכם שאלה מעניינת, מסקרנת, מוזרה, הזויה או מצחיקה? פורום "לכל שאלה תשובה" מחכה לה. ניתן גם לשלוח ל-ysorek@gmail.com

לקבלת עדכונים ב-RSS על כל מדורי נענע אקטואליה, העתיקו את הלינק המצורף:
http://rss.nana10.co.il/?s=126&Cat=10576

להסבר על RSS
 
 
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
 
תגובות
הוסף תגובה0 תגובות
הוספת תגובה
מאת
 
נושא
 
תוכן
 
 
 
 
תודה! תגובתך התקבלה.
התגובה תתפרסם בכפוף לתנאי האתר.
 
 
 
 
 

כל הזכויות שמורות 2011 © נענע 10 בע"מ
 
 
 
 
כל הזכויות שמורות © Nana10 בע"מ
Video powered by