בערוץ
 
 
 
 
 
 
 
 
צעירים לנצח  
 
 בן 41 עם דירה פתוח להצעות (נענע גלויות)   
 
הגר ינאי

מה הקטע הזה עם הגיל? כולם יודעם שהבאסה של גיל ההתבגרות זה עניין הורמונלי; אבל איזה הורמונים יש בדיוק בגיל שלושים, שכולם הולכים עם האף באדמה?

 
 
 
 
 
 
 
 
 
רוצה שאני אעשה לך טוב?
 רוצה שאני אעשה לך טוב?   
אחד הדברים המשותפים לרוב האנשים שאני מכירה זה תסביכים שקשורים לגיל. יש בחורות שמתחילות לשקר לגבי הגיל שלהן כבר בגיל עשרים וחמש. ויש אנשים בני עשרים ושמונה, שאם תציעו להם ללכת על איזה סטארט-אפ נועז, טיול של חצי שנה באמזונס, או סתם ללבוש טישירט מצחיקה, הם יסבירו לכם שהם כבר לא יכולים. לא בגילם.

מה הקטע עם הגיל? כולם יודעם שהבאסה של גיל ההתבגרות זה עניין הורמונלי. אבל איזה הורמונים יש בדיוק בגיל שלושים, שכולם הולכים עם האף באדמה? ואם באמצע החיים, נניח בשנות הארבעים, אנשים מתחילים לשקול דברים מחדש, אז למה זה קורה להם היום חמש עשרה שנה יותר מוקדם? ומה העניין עם בני החמישים האלו, שמתגרשים ומתחילים לחיות כמו בני עשרה, עם התאהבויות ותוכניות משוגעות ודירה חדשה מעוצבת כמו קרקס מדראנו עם ג'קוזי שמשקיף על הירקון?

הקלישאה הכי גדולה היא שנשים מדוכאות בגלל הגיל, כי זה נחשב יותר סקסי להיות צעירה. לא שזה לא נכון, לצערנו, אבל המצב הכללי הרבה יותר מסובך. זה לא רק העניין המיני, החרדה מפני הקמטים והדיבוק של הנעורים. הבעיה היא שאנשים משווים את עצמם לאנשים אחרים על בסיס של שנה, חודש ויום, כאילו שאלוהים פירסם טבלה, שכתוב בה בדיוק מה כל אחד (אבל כל אחד!) אמור להשיג בכל שנה. "למה אני כבר בת שלושים פלוס, ואני עדיין רווקה?" מתייפחות חברות שלי. האמת היא שהן חיות בדיוק כפי שהן רוצות לחיות. הן לא היו מוותרות על פסיק, ולא מתפשרות על נקודה. אם הן רק היו מכניסות לעצמן לראש שהן בנות עשרים ושבע, למשל, הן היו מאושרות ממש.

מצבם של הגברים לא יותר טוב. לאחרונה נכנסתי לאחד מאתרי השידוכים, וראיתי שם תמונה של גבר אחד מאוד נחמד, בן ארבעים ואחת. "מחפש רצינית בלבד. הגיע הזמן להתחתן!" הוא הכריז במסר האישי שלו לאומה. כמעט שירדו לי דמעות מהעיניים. יופי, סבבה שאתה מחפש אהבה ברצינות. זה באמת נחוץ לכל אחד. אבל למה זה נשמע כמו איזו הוראה מהרופא?
 
בעיית הגיל איננה רק "האם אני רווק או נשוי," ו- "האם כבר יש לי ילדים", למרות שאלו מההיבטים היותר מטרידים. הכי עצוב לראות אנשים שהתייאשו וויתרו על החלומות שלהם מגיל עשרים, כי הם חושבים שבגיל שלושים וחמש הם כבר זקנים מדי. מי החליט שהם זקנים מדי? הם בעצמם, מתברר. גיל הוא תמיד תירוץ נפלא לתבוסתנות. בתור הוכחה תמיד ישלפו לך איזה מוצארט או ביל גייטס. אבל למי איכפת מילדי פלא? למה שלא תיקחו את עצמכם בידיים ותעשו בדיוק מה שאתם רוצים לעשות, עכשיו וכרגע? הרי בסופו של דבר, אנחנו במילא עושים את מה שאנחנו רוצים. אז למה לחכות עם זה לגיל שבעים?

אני מודה שבעניין הגיל אני דוגמה גרועה. עוד כשהייתי בת עשר, הייתי בודקת בקפידה את גילן של הגיבורות בספרים שקראתי. אם הגיבורה היתה בת שתים עשרה, הייתי שבעת רצון, כי חשבתי שדברים מעניינים כמו לגלות אנשים קטנטנים שגרים מאחורי השעון, או לפגוש איזה אציל נדיב ומסתורי, עדיין יכולים לקרות לי. עד היום אני בודקת בדקדקנות את גילם של כל מיני יוצרים ואומנים מצטיינים, כאלו שכותבים עליהם בעיתונים, ובוחנת את סיכויי שלי לנוכח הביוגרפיה שלהם. יש לי קורת רוח לא רעה מכך שג'וליה רוברטס, למשל, קצת יותר מבוגרת ממני. זה אומר, מבחינתי, שאני עדיין יכולה להיות ג'וליה רוברטס. ואתם יודעים מה הכי יפה בזה? שהיא תמיד תישאר יותר מבוגרת ממני.

המסקנה היחידה שלי היא שגיל הוא בכלל לא עניין ביולוגי. גיל זה בראש. מין אזיקונים בלתי נראים, שנורא שווה להיפטר מהם. אז אם אתם בני שלושים, וזה לא מוצא חן בעיניכם, תכניסו לכם לראש שאתם בני עשרים וחמש. מה ההבדל, בסך הכל? יותר עדיף לחיות בטוב עם עצמי, ולהמשיך לעשות את מה שאני באמת רוצה לעשות, מאשר להקפיד על עובדות קטנות וטרחניות, שבמילא לא משנות לאף אחד.
 
 
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
 

כל הזכויות שמורות 2011 © נענע 10 בע"מ
 
 
 
 
כל הזכויות שמורות © Nana10 בע"מ
Video powered by