בערוץ
 
 
 
 
 
 
 
 
מצפון תבוא הבשורה 
 
 גם לנו יש איפשהו בארץ הזאת בית חם. כנפיים שבורות (מתוך הסרט)   
 
ליאור כהן

"כנפיים שבורות", שגרף השבוע את מירב הפרסים באוסקר הישראלי, משקף כך נראה את השינוי שעתיד להתחולל בישראל. ליאור כהן על קולנוע, פוליטיקה ודמוגרפיה

 
 
 
 
 
 
 
 
 
אמא, קחי אותי הביתה. זילברשץ-בנאי (מתוך הסרט)
 אמא, קחי אותי הביתה. זילברשץ-בנאי (מתוך הסרט)   
לפני שבועיים כתבתי לכם כיצד לשלוח את טפסי הגרלת הגרין קארד לארה"ב. הרגשתי שאני חייב לעזוב, וחשבתי שגם אתם מרגישים ככה. אבל שבועיים זה הרבה זמן ואם תשאלו אותי היום, אז אני כבר לא כל כך בטוח שזה מה שאני רוצה. לא, מצבי הכלכלי לא השתנה, וגם גל הפיגועים החדש לא תרם להחלטה החדשה, רק שתי סיבות הביאו לשינוי: הבחירות שבפתח והסרט "כנפיים שבורות".

טקס פרסי האקדמיה, שלא במתכוון אני מניח (ואולי דווקא כן), מהווה בשנים האחרונות איזשהו מדד למהפכים בשלטון. באוקטובר 1995 התקיים הטקס תחת מסע ההסתה הפרוע שניהלו חוגי הימין הקיצוני נגד מדיניות הממשלה ונגד יצחק רבין. את שם הסרט שזכה באותה שנה אני לא זוכר, אבל את מחיאות הכפיים שקיבל רבין בעלותו על הבמה לא אשכח לעולם. כל האולם עמד במשך כמעט 10 דקות ופשוט לא רצה לשבת. ראש הממשלה בביישנות האופיינית לו ניסה להרגיע את הקהל אך ללא הועיל. לשנייה אחת נדמה היה שאנחנו חוזרים לשפיות. אבל אז הגיע יגאל עמיר והרס הכל. ביבי עלה לשלטון.

בשנת 1999 התקיים הטקס המיליטנטי ביותר בתולדותיה הקצרות של האקדמיה. הימים היו ימי שלטונו נתניהו וכל הזוכים והדוברים שעלו לקבל פרס או להציג אותו דיברו נגד הממשלה במילים חריפות שלא זכורות משום אירוע כביכול ממלכתי שהתקיים בארץ ועוד שודר בטלוויזיה. זכורה במיוחד הופעתו של דורון צברי, שעלה על הבמה והקריא את הטלפונים של חברי הממשלה, כדי שכל עם ישראל יוכל להתקשר אליהם ולשאול מה קרה חבר'ה, השתגעתם? זמן קצר אחר כך עלה ברק לשלטון.

תפקידו של הקולנוע, חוץ מלקחת אותנו אל מחוזות הדמיון, הוא גם להציג את דמותה של החברה ברגע נתון. הקולנוע הישראלי התמחה בכל שנותיו בטיפול דקדקני בכל מגוון הנושאים שמרכיבים את ההוויה הישראלית, אבל דווקא סרט אנושי ופרטי, על משפחה אחת קטנה, לכאורה ללא שום קשר למכלול הישראלי, מלמד אולי יותר מכל על השינוי הצפוי.
 
"כנפיים שבורות" בבימויו של ניר ברגמן זכה כידוע בפסטיבלי טוקיו וירושלים וגם ברוב הפרסים באוסקר הישראלי, אבל זו לא ביקורת קולנוע (אני רק יכול להגיד לכם שהסרט מרנין וכדאי לראות, ואם תשאלו אותי אז עדיף ללכת בצהריים ולבד, לשבת מקדימה ולתת לדמעות לזלוג בלי חשבון).

בכל מקרה, רוב הסרט מצולם בחיפה, מקום שלמען האמת אני בכלל לא מכיר. חיפה בשבילי זה כמו חוץ לארץ, ואפילו יותר, אולי כמו טשקנט או איסלמבאד. יצא לי כמובן לעבור בעיר התחתית בדרך לעכו או נהריה, ואפילו הייתי פעם בטיול בית ספר בגנים הבאהיים,אבל תמיד קשה לי לדמיין איך חיים שם האנשים, האם הם מדברים באותה שפה, ואיך מתנהל סדר היום שלהם. אני יודע שזאת עיר גדולה, שיש שם נמל, ושפעם זה היה קול לקנות חולצות לקוסט מזויפות מהימאים. וזהו בערך.

אבל אז קרה לי דבר מוזר, הסרט נגמר ופתאום הרגשתי ישראלי כמו שלא הרגשתי כבר הרבה זמן. היה קשה לי להסביר את זה, אבל דווקא הסרט הזה שמתרחש במקום זר לי לחלוטין ואינו מדבר על שאלת הזהות היהודית או הסכסוך עם הפלסטינים. דווקא הסרט הזה העיר בי רגשות פטריוטיים וגאווה מוזרה על כך שאני חי במקום הזה. הלכתי ברחוב והסתכלתי על האנשים ואהבתי אותם ורציתי לחבק אותם ולקחת אותם איתי לחיפה.

אחרי שנרגעתי הבנתי גם למה. לקראת סיום הסרט מגיעה אחת הגיבורות אבודה לתל אביב בלי לדעת מה היא עושה שם בכלל. היא עומדת על גשר השלום שמאחוריה מגדלי עזריאלי, אולי הסמל המובהק ביותר של ישראל הכוחנית והמסואבת, ומתקשרת לאמה שתבוא לקחת אותה הביתה. לחיפה. השוט היחיד הזה שנמשך אולי 30 שניות, סימל בשבילי את התקווה. את הידיעה שגם לנו יש איפשהו בארץ הזאת בית חם. מקום שלא הספיק להתקלקל, מקום בו השפיות מנצחת את המשיחיות, לשם עדיין לא הגיעו ההתלהמות והשחיתות. מקום בו אנשים יכולים להתפרנס ולשמור על כבודם העצמי.

בימים אלה עומדת מפלגת העבודה לבחור יושב ראש חדש שירוץ מטעמה בעוד כשלושה חודשים לראשות הממשלה. הסיפור שם כנראה גמור אבל הסיפור שלנו רק מתחיל. עמרם מצנע, אנחנו מתחננים, קח אותנו הביתה. לחיפה.
 
 
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
 

כל הזכויות שמורות 2011 © נענע 10 בע"מ
 
 
 
 
כל הזכויות שמורות © Nana10 בע"מ
Video powered by