בערוץ
 
 
 
 
 
 
 
 
אני לא אחותה, אני אמא שלה! 
 
 מאמי, את יכולה להוריד את פוש-אפ מהחבל. אני מתקררת   
 
הגר ינאי

ת'אמת כבר נמאס לגמרי מהמשפחה הפוסט-מודרניסטית, שבה כל אחד חושב שהוא בעצם מישהו אחר. הגיע הזמן להחזיר את המשפחה הישנה לאופנה, שאבא יהיה אבא ואמא תהיה אמא, כמו פעם

 
 
 
 
 
 
 
 
 
אחחח, פעם משפחה היתה משפחה. האינגלסים
 אחחח, פעם משפחה היתה משפחה. האינגלסים    
אחד הג'ינגלים ברדיו שהכי מעצבנים אותי בזמן האחרון הולך בערך ככה:
- "איזה כוסית את," אומר מישהו לאיזו אחת (ואני מצטטת מהזיכרון). "תגידי, את לא האחות של דנה?"
- "מה פתאום האחות," אומרת ההיא בקול שמרוצה מעצמו. "אני בכלל האימא של דנה."
- "וואו, איך את עושה את זה?"
- "טוב, כמובן שאני הולכת למכון כושר (זה וזה...)"

אם יש דבר אחד שטוב בג'ינגל הזה, זה שסוף כל סוף הוא שובר לנו את המיתוס שהאימא הפולניה היא המכה הכי גדולה שיכולה לנחות על בנאדם. לא, בהחלט לא. מסתבר שיש אסון הרבה יותר נורא: האימא הכוסית המגניבה. בעבר קיטרתי הרבה על אמי היקרה מתפוצת וורשה, שתחיה, ועל כך אני מתחרטת ומתנצלת. במחשבה מפוכחת עדיף לי פי אלף שאימא פולניה תרדוף אחרי ותנסה לדחוף לי געפילטע וגרבי צמר חמים, מאשר שהכוסית המגניבה תסחוב לי את החזיות ספורט שלי, כי היא שכחה לכבס את של עצמה, ותתפוס את הטלפון במשך שעות עם כל מיני מחזרים פארש שהיא מצאה בצ'טים באינטרנט.

תגידו אולי שאני מיושנת, אבל יש לי הרגשה שבעולם צריך להיות סדר. אבא צריך להיות אבא, אימא צריכה להיות אימא, תינוק צריך להיות תינוק וכלב צריך להיות כלב. כבר נמאס לגמרי מהמשפחה הפוסט-מודרניסטית, שבה כל אחד חושב שהוא בעצם מישהו אחר. בכלל, המשפחה הפוסט-מודרניסטית נורא בטרנד עכשיו. היום סדרה היא לא סידרה אם אין בה לפחות אבא עוזרת בית ואימא מפקדת בית סוהר; אבא הומו ואימא דראג קווין; אבא גורילה ואימא כפית.

שלא תבינו אותי לא נכון; דווקא יש משהו נורא מגניב בזה שהעולם משתנה, ושהתפקידים המסורתיים כבר לא כל כך מקובעים. היום גם אבא יכול בגיל ארבעים לפרוש מעבודתו בתעשייה האווירית ולפצוח בקריירה שניה של תומכת לידה. אימא, בעזרת פלאי הטכנולוגיה, יכולה להראות פיצוץ גם בגיל חמישים, וטוב שכך. משפחה זה לא מה שהיה פעם. יש משפחות חד מיניות וחד הוריות, יחסים כבר לא נמשכים מעכשיו ועד שהמוות יפריד בינינו, ואנשים כבר לא מתחתנים בגיל עשרים. הכל באמת נהדר, לפחות באופן תיאורטי, כי אנשים יכולים הרבה יותר חופשיים. כלומר, בשאיפה.

אז מה בעצם הבעיה? שמרוב חיפוש עצמי, אנשים לא נעשים הם עצמם, אלא מישהו אחר. מישהו שהם מדמיינים. חופש זו מתנה מאוד קשה. כבר אפלטון אמר בזמנו שבמדינה הדמוקרטית תהיה לאנשים בעיה רצינית עם עודף האפשרויות שיפתחו לפניהם. אפשרויות זה דבר נפלא כשמדובר בקריירה. אף אחד לא צריך להשלים עם זה שהוא נער המים, כי עם קצת (הרבה) מאמץ הוא יהיה הבמאי הראשי. אבל כשמגיעים למשפחה, העסק נעשה בעייתי. במקום להשלים עם התפקיד שקיבלנו - אבא, אח, אימא - לגיטימי היום לקום ולהחליט שהתפקיד הזה לא מתאים לנו בכלל, ושיותר מתחשק לנו להיות מישהו אחר, יותר מגניב. למה שאני לא אעזוב את התינוק שלי, ואצא לטרק של חצי שנה בהרי האנדים? מישהו בכלל יעיז להגיד לי משהו? (תירגעו, אין לי תינוק). החיפוש העצמי בדרך כלל בא על חשבון אנשים אחרים, שכרגע הם לא במצב להיות מגניבים, ורק תלויים בנו וזקוקים לנו. וזה לא כל כך מוצא חן בעינינו.

יש משהו נורא לא נעים בלמצוא את עצמנו פתאום מלוהקים באיזה תפקיד: אבא, אחות, בן זוג, בת זוג. מה שלא נעים בזה, שפתאום נכנס לחיינו בנאדם, לרוב יקר, שיש לו מערכת של דרישות וציפיות, שבכלל לא קשורות אלינו. מה פתאום הוא רוצה שאני אגונן עליו? מה פתאום הוא רוצה שאני אפרנס אותו, או אחבק וארגיע אותו? מה זה בכלל קשור אלי, ולזה שכרגע מתחשק לי לשמוע מוזיקה בפול ווליום, לאכול פיצה ולקפוץ לוויקאנד בלונדון?
 
המגניבות היא עכשיו צו השעה. טריליוני פרסומות וג'ינגלים מפמפמים לנו את מצוות המגניבות. היום כבר לא מספיק שנהיה אזרחים טובים. היום מחובתנו להיות ספונטניים, ללכת אך ורק אחרי ליבנו. לשלוח הודעות סלולריות כשמתחשק לנו, לטוס לחו"ל כי בראש שלנו, לקנות מכוניות עירוניות קטנות ומגניבות כי בא לנו, ולפנק את עצמנו במיליון מוצרי צריכה בגלל איזו גחמה. מישהו בכלל שם לב עד כמה התפישה הזו רומנטית? משמעת עצמית, התאפקות וסבלנות - לגמרי אאוט. אם אתה לא ספונטני, אתה זקן. ולהיות זקן זאת הקללה הכי גדולה.

כל הבעיה עם הספונטניות, עלק, שהיא מציגה תפיסה של אינדיווידואליות לגמרי מזויפת. ברור שזה הרבה פחות קול להיות אחראי ומסודר. מישהו אמר שאני אהיה פחות אני, אם אוותר על הטיול בהרי האנדים, ואשאר בבית עם התינוק שלי? לא, אף אחד לא אמר. זה רק מצטלם פחות טוב. ולכן זה הולך ונמחק מרשימת הדברים שמוקרנים על המסכים שלנו. לאט לאט זה מחלחל בתוכנו. אני חושב, משמע אני קיים? לא ולא. היום תגידו: אני מגניב, משמע אני קיים.

אבל משפחה, מה לעשות, זה לא רק להיות ספונטני. כמו כל דבר שקשור באנשים אחרים, משפחה זה גם דאגות וחובות. כן, זה נורא לא קול. זה הולך ויוצא מהאופנה.

לכן אני אומרת: יוחזר כבודה של המשפחה הישנה. אולי לא כמו זו שהיתה פעם, עם אבא שמרביץ בחגורה, וילד שהולך לישון בלי ארוחת ערב. העולם התקדם, תודה לאל. היום ברור שלאנשים מגיע חופש בתוך המסגרת. אבל מצד שני, גם מגיעה להם מסגרת. בלעדיה, אין שום משמעות לכל החופש הזה.
 
 
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
 

כל הזכויות שמורות 2011 © נענע 10 בע"מ
 
 
 
 
כל הזכויות שמורות © Nana10 בע"מ
Video powered by