בערוץ
 
 
 
 
 
 
 
 
"הוא הבטיח שיהיה בקשר, אבל לא הספיק" 
 
 נעדר גינונים מצ`ואיסטיים. ויינברג (רפרודוקציה: דו``צ)   
 
דביר וולק

דביר וולק הכיר את אל"מ דרור ויינברג ז"ל בנסיבות קשות; הוא הגיע לבית המשפחה בעת השבעה על אביו עודד, שנהרג לפני חודש בפיגוע ירי באיזור חברון, והצליח להשאיר רושם עז. פרידה

 
 
 
 
 
 
 
 
 
את דרור ויינברג יצא לי לפגוש בשבוע הכי קשה של החיים שלי. זה היה לפני חודש ואני בדיוק קברתי את אבא שלי, עודד, שחטף כדור בראש בזמן שנסע בטרמפ, לא רחוק מחברון. בשטח של ויינברג, בחצר האחורית שלו.

אני לא זוכר הרבה פרטים מהשבוע שבו אבא שלי נהרג. למרות שאני מנסה לעשות סדר בבלגאן שעדיין יש לי בראש, השבוע הזה מתערבל לי לבליל של תמונות ורגשות, חוסר שינה וחוסר ריכוז; חודש אחרי, ההרגשה היא כמו להתעורר בבוקר אחרי חלום מוזר שזוכרים ממנו רק כמה תמונות, אבל לא את הפרטים וההקשרים. מאות אנשים בלוויה, בשבעה, בבית החולים - הכל עדיין מישמש מסוייט.

אבל את דרור אני זוכר טוב מאוד.

הוא הגיע לקראת סוף השבעה. אדם שקט, נעים, נעדר מגינונים מצ'ואיסטיים-צה"ליים שהסטראוטיפ של קצין קבע בכיר לימד אותנו לצפות להם מאדם כמוהו. הוא הגיע אלינו יחד עם מפקד הגיזרה בה אירע הפיגוע בו נהרג אבא שלי. שניהם ישבו בשקט במרפסת ומהר מאוד מיגנטו את כל המשפחה סביבם.

צריך לזכור שהיינו מאוד מבולבלים, מותשים נפשית וכואבים, ובעיקר צמאים למידע - בניגוד למה שציפיתי ממצבים כאלה, לא קיבלנו שום מידע רשמי על האירוע והנסיבות שלו עד לאותה פגישה, כמה ימים לאחר הפיגוע. הרופאים בבית החולים משכו כתפיים ולא ידעו לספר מעבר למהות הפגיעה עצמה, ואת שאר המידע שאבנו מהעיתונים ומשאר נוסעי המכונית בה נהרג אבי, שלמרבה המזל נותרו כולם בחיים.

דרור היה למעשה האדם הראשון שעשה לנו מעט סדר בתמונה, למרות שקדמה לפגישה איתו פגישה פחות רשמית עם קצין בכיר ממנו. הוא סיפר על האירוע, על החוליה שביצעה אותו, על המאמצים לתפוס אותה, על תנאי השטח במקום, על דרכי הפעולה של החוליות האלה, על צורת הפעולה שלו באזור חברון. הוא הציג גישה הומנית יחסית בה האמין ביחס למגע בין צה"ל לאוכלוסיה בחברון וביטא. "אין שם אוהבי ציון גדולים", הוא הסביר, אבל רוב רובה של האוכלוסיה לא פועלת ולא תומכת בטרור, ואנחנו רוצים לצמצם את הסבל שלהם למינימום. הוא גם סיפר שהגישה שלו זוכה לביקורת בצבא כגישה "רכה" מדי לעומת זו שנוקטים בה במקומות כמו שכם וג'נין.

אני לא זוכר את כל השיחה, אבל בעיני ובעיני המשפחה שלי, הצטיירה תמונה של אדם נעים, רהוט וחכם. הוא סיפר על ילדותו בכפר-סבא, הסמוכה לרמתיים בה גדל אבי, על אותם נופים שחלק איתו. הוא גם הבטיח שיעשה כל מאמץ שהרוצחים של אבי ייתפסו, הבטיח לעדכן אותנו בהתפתחויות בחקירה, וקיווה לחזור בהמשך השבעה "עם מפות ותצלומי אוויר" כדי להמחיש לנו את מה שאירע. מאוחר יותר הוא ניגש אלי בצד, נפרד ממני ואמר שיהיה בקשר.

את זה הוא לא הספיק לעשות, אבל בהתפתחויות החקירה אכן עודכנו, וא', מפקד הגיזרה שליווה אותו שמר על קשר רצוף עם משפחתנו. לפני כשבועיים נתפסה החוליה שביצעה את הפיגוע, ולמרות שלא היתה בזה נחמה עבורנו, היה בכך משהו מרגיע ומעודד מעט.

בבוקר יום שישי נזכרתי בו שוב. זו היתה אזכרת השלושים למות אבי, וכל הזכרונות מהשבעה, שבינתיים החלו לדעוך עם הזמן, שאבו אותי במלוא העוצמה חזרה לתוכם, כמו גם אותה שיחה עם דרור.

בערב קיבלתי טלפון מחבר, שסיפר לי שככל הנראה, מח"ט חברון בין ההרוגים באירוע קשה שמתרחש בעיר. את שאר הערב ביליתי דבוק לדיווחים בטלוויזיה, שלא אמרו כלום - אבל רמזו. ביום שבת בצהריים ראיתי את התמונה שלו.

אפשר למצוא הרבה סיפורים אירוניים כאלה במציאות המסריחה שאנחנו חיים בה. הנה, רק לפני חודש הוא ישב אצלנו במרפסת בשבעה שלנו, והשבוע יושבים עליו שבעה. אלה הם חיינו בזמן האחרון, כמו שאומר השיר. הגורל עובד שעות נוספות בלצחוק עלינו בפרצוף, רק שאף אחד לא מחייך. רק עוד מוות ועוד כאב, עוד מוות ועוד ייאוש. משהו כמו 40 משפחות הספיקו להתייתם מיקיריהן בחודש שעבר בין מותו של אבא שלי למותו של דרור ויינברג. מישהו רואה את הסוף?
 
 
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
 

כל הזכויות שמורות 2011 © נענע 10 בע"מ
 
 
 
 
כל הזכויות שמורות © Nana10 בע"מ
Video powered by