בערוץ
 
 
 
 
 
 
 
 
אתמול בקשתי סליחה מיונתן 
 
 ההורות מביאה אותנו לרצות להשאיר עולם טוב יותר. הנסיך הקטן   
 
שאול מזרחי

תמיד חייתי בהרגשה שיש לי תשובה מוכנה בשבילו, אינסטנקטיבית מהבטן, תגובה שתשים את הדברים במקום, שתעזור לו להשכין שלום בעולמו. הבעיה שלאחרונה הכל הופך לאישי וכואב כל כך

 
 
 
 
 
 
 
 
 
הסיוט הפך למציאות. מתן ונועם אוחיון, זכרונם לברכה (רויטרס)
 הסיוט הפך למציאות. מתן ונועם אוחיון, זכרונם לברכה (רויטרס)   
בתקופה האחרונה אני עובד על תכנית טלוויזיה שעוסקת בעולם החלומות. מתברר שאחד התפקידים החשובים של החלום, בעיקר אצל ילדים, הוא "סימולציה", מעין תרגול למצבים שאנחנו עשויים להיתקל בהם במציאות. לדוגמא: תינוק בן כמה חודשים, עוד בטרם החל לעמוד על רגליו, שולח את ידיו קדימה, מתוך שינה, במה שקרוי "אינסטינקט נפילה"; או אצלנו הבנים, וזה בדוק, עומד ה"בולבול" בכל חלום, גם אם החלום לא ארוטי. ככה זה, חולמים - התורן מונף, למה? תרגול, כמו בשבועת הצופים - "הייה נכון". אגב, גם לסיוטים יש בין היתר תפקיד בהכנה לתלאות החיים.

אתמול, בזמן שהכנתי משהו במטבח והילד שלי, יונתן, שיחק במחשב, פתאום הבליחה בי מחשבה: 'הוא חייב להבין שהמציאות המופרעת שבתוכה אנחנו חיים היא לא נורמלית, זה לא חיים, זה לא אמור להיות ככה'.

תמיד חייתי בהרגשה שיש לי תשובה בשבילו, אינסטנקטיבית מהבטן, תגובה שתשים את הדברים במקום, שתעזור לו להשכין שלום בעולמו; שיהיה ברור שאני פה בשבילו ויש לי בדרך כלל תשובות בשפע. הרי תמיד כשקורה משהו, כל ניסיון החיים שלי נזעק לעזרה ועולות בי תשובות שלא ידעתי בכלל שאני יודע. בכלל, מאז שנעשתי לאבא, מאוד מוחשי לי עד כמה הורות היא פטנט של האנושות למען המשך קיומה; בזכותה אנחנו רוצים להשאיר אחרינו עולם טוב יותר, בזכותה אנחנו פחות אנוכיים פטאלים וציניקנים.

השאלה - איך להגן על הילד שלי מבלי להדביק אותו בפחדים שלי, מעסיקה אותי. אז אני מרשה לו לצאת לטיולים והחשש לאן כן? לאן לא? מתורגם ל"שיקול דעת", הפחד ל"זהירות"; אני עובד על עצמי, אני שחקן, אני מאומן בלהאמין במה שאני בוחר להאמין.

למחרת הפיגוע שהתרחש במסעדת הסי-פוד מרקט, שנמצאת ממש מאחורי בית הספר שלו וכמה עשרות מטרים מהבית שלנו, הוא הציע: "בוא נעשה טיול לילה"; אז לקחתי אותו ל'זירת האירוע' והסברתי לו במפורט: פה עמד המחבל, לשם הוא ירה, מפה ברחו האנשים, כשהיה לו מעצור בנשק הוא רץ לשם ואפילו היה אלמנט קומי, כשאחד האנשים חבט בשוטר שבטעות הוא זיהה כמחבל. ככה ביחד הברחנו את הדמוניזציה, שלא ייחרט אצלו כמשהו מסתורי. סיימנו את "הטיול" באכילת קינוח במסעדה ובמעין קביעת עובדה - אותנו הטרור לא ינצח .

גם עם פרשת התאבדותה, כנראה, של מנהלת בית הספר שלו לאמנויות, יעל העליון זכרונה לברכה, והחשדות החמורים שעולים נגד בעלה, התמודדנו ביחד. יונתן חזר מביה"ס עם תשובות, כנראה שנעשתה שם עבודה טובה; היה לי הרבה מה להגיד לו, אם כי, בפעם האחרונה שדנו בנושא, הוא אמר לי על סף דמעות: "למה אתה מדבר על זה, כאילו זה באמת קרה? זה שבעלה עשה, מה שאומרים עליו אני מאמין, אבל אני לא מאמין שהיא קפצה".

צודק! ילד בן 9 לא רוצה לדמיין את המנהלת שלו קופצת אל מותה מהגג . בכלל, מנהלים לא קופצים מגגות! אגב, פגשתי במקרה את אחת המורות שלו ושאלתי אותה, איך ההרגשה בביה"ס הנוסף שבו היא מלמדת, והיא ענתה לי: "שם המנהלת מחזיקה חזק במעקה, כולם דוחפים אותה, אבל היא לא תקפוץ".
 
בימים האחרונים הייתי עד לסבל הגדול ביותר שברא השטן. חברי היקר אבי אוחיון קבר את שני ילדיו הקטנים ואמם, שנרצחו במיטתם בפיגוע בקיבוץ מצר. ישבתי מול המחשב, ממש כמו שאני יושב עכשיו וקראתי את עיתון האינטרנט, בדיוק כמו שאתם עושים כרגע, כשפתאום קישרתי את השמות בגוף הידיעה - רויטל אוחיון, ילדיה נועם ומתן, שם האב אבי... יצא ממני "לא" בקול מפחיד שאני לא מכיר.

"מדובר בחבר שלך", אישרה הבחורה שענתה לי במערכת ערוץ הטלוויזיה בו הוא עובד, "אני מאוד מצטערת בשבילך". ברגע שנודע לי על מותו של משהו שיקר לי, קורה לי משהו מוזר, כאילו הנפש שלו יוצאת לי מהגוף, בורחת, צניחת לחץ דם לאפס. מיד התקשרתי לאבי, בלי לחשוב מה אני הולך להגיד לו. "אני אוהב אותך", אמרתי לו, ויצאתי לביתו בריצה; אם הייתי מחכה, אני לא יודע אם היה לי אומץ לדבר אתו אחר כך. שלושה ימים לא משתי ממנו. קטונתי מלתאר את חוסר היכולת שלו לשאת את הכאב. סיוט שהפך למציאות. נפרדתי ממנו בידיעה שבשבילו הסיוט רק מתחיל.

אז ככה במטבח, אתמול, התערבבו לי בראש כל האירועים האחרונים, שהפכו ליותר ויותר אישיים. נראה לי שהקירות סוגרים עלי, כשברקע "הטרגדיה היומית" ובחירות הזויות, עם אופציה למלחמה שאולי תוריד פה טיל שישבית את העיר הזאת לחמישים שנים הבאות, עד שהכל הפך במוח לעיסה, וככה באימפולסיבות, ניגשתי לילד שלי, ובקול חנוק, בקשתי ממנו סליחה. תאמינו לי, זה היה קשה לי נורא, אמרתי לו, "אני מצטער שאתה חי בעולם כזה"; והוא? הוא העיף בי מבט של "אל תפריע" והמשיך לשחק ב"סימס", משחק מחשב (שלאגר עולמי, למי שלא מכיר) שילדים בונים בו עיר לפרטי פרטים, מרכיבים בני אדם, מחליטים איך הם יתנהגו, בקיצור,שולטים בעולם שיצרו. צודק!

את מה שקרה למשפחת אוחיון (שהוא לא הכיר) לא ספרתי לו, לא רציתי שישמע, לא רציתי שיידע. ככה זה כשחיים במציאות ששום סיוט לא מכין אותך אליה, מציאות שגדולה עלינו - הגדולים.

מקובל בעיתוני האינטרנט שהגולשים מגיבים, אז הנה כבר תגובה ותגובה לתגובה. קראתי את הקטע לחבר לפני ששלחתי אותו והוא העיר לי, "זאת הייתה טעות מצדך לבקש סליחה מיונתן, ילדים לא רוצים מאבא שלהם מסר של ייאוש, כי אז אפשר 'לסגור את הבאסטה'. ילד צריך מאבא שלו מסר שהחיים האלה ראויים. הילד שלך בריא נפשית ולכן הוא המשיך לשחק ב"סימס", הוא פשוט יירט את הטעות שלך".

אני יודע, גיורא קלר (חבר יקר ופסיכולוג), אחרת לא הייתי כותב את זה.
 
 
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
 

כל הזכויות שמורות 2011 © נענע 10 בע"מ
 
 
 
 
כל הזכויות שמורות © Nana10 בע"מ
Video powered by