בערוץ
 
 
 
 
 
 
 
 
סביבוני מלחמה 
 
 זן הולך ונכחד. סביבוני עץ של פעם    
 
שאול מזרחי

השנה החלטתי לא לקחת את יונתן בחופשת החג להפקות הענק הפסטיגליות; לא מתוך סולידריות עם המצב הכלכלי, שעומד ביחס הפוך לשואו הראוותני, אלא מתוך תחושה של די! מספיק עם ה ש ט ג ד ם!

 
 
 
 
 
 
 
 
 
את מקומם של הסביבון מעופרת יצוקה, הסביבון השקוף הממולא בסוכריות צבעוניות וזה עם הסוללה (נו, זה שמנגן למבדה), החליף השנה - סביבון קרב, הקרוי בפיהם של מביני עניין - "בייבלייד".

מדובר בסביבון ממוכן ורב עוצמה שפיתוחו לא היה מבייש את יצרני מסוק הקוברה. כתוספת, אגב, מוצע לוח עגול המשמש זירת קרב. מטרת המשחק היא לכסח את סביבון היריב ולהעיף אותו מהזירה. מתברר שסביבון הנ"ל גם מככב בסדרת טלוויזיה מצויירת מבית היוצר של פוקימון (איך לא).

סביבון המלחמה, שזכה טרום החג לקמפיין ודוכני הדגמה מיוחדים בקניונים, הפך לטרנד היסטרי שקשה מאוד להשיג בחנויות. הורים עיקשים ממתינים שההזמנה לסביבון שביצעו תגיע מחו"ל. אני יכול לספר לכם ממקור ראשון, על אישיות בעלת עבר ביטחוני מפואר שהצליחה לרכוש את הצעצוע הנכסף רק בזכות כובד משקלה.

את להיט חנוכה התורן לא תמצאו בשוק ("שלוש בעשר") - מדובר בצעצוע לא זול. אז אם צעצועי ילדים הם מדד לרוח התקופה, סוב-סוב יש גם סביבונים לעניים וסביבונים לעשירים ואפילו סביבונים שיורים. אני בטוח שבקרוב גם יצוצו סדרות הצעצועים האקטואליות: 'ברבי מוכה', 'טוויטי הנרקומן' ו'דרדסים חסרי דיור'.

שלא תבינו אותי לא נכון, אני לא מבכה את סביבוני ילדותי התמימים (השם יקום דמם) ויוצא נגד הסביבון הטכנולוגי, להפך! נראה לי שאם מנהיגי האזור היו מרבים בילדותם לשחק בצעצועי מלחמה, אולי הם היו קצת פחות מחרחרי מלחמות. דמיינו את סדאם הקטן משחק ב"סביבון הקטלן", לא חמוד? ... איזה פחד?!

עקב מחדל מודיעיני דווקא לא רכשתי לבני את סביבון המלחמה, והאמת שהוא גם לא ביקש, המתוק שלי; אבל בימים האחרונים, יונתן נוהג לפרוק ממשאית הצעצוע שלו את אוסף הסביבונים, משנים עברו, מפזר אותם כמו במסלול מכשולים, קורא למיוחדים שבהם בשמות כגון: המרביצן, המחסל, הקפצן וכו'. הוא גם מזמין אותי למשחק שהמציא: אני מסובב שני סביבונים והוא משלח את הח'ברה שהוזכרו קודם להפריע, הסביבון שנותר להסתובב אחרון מנצח.
 

תמות נפשי עם פילים

זיכרון ילדות קסום. עוץ לי גוץ לי (הקאמרי)
 זיכרון ילדות קסום. עוץ לי גוץ לי (הקאמרי)   
"עזוב אבא לא עכשיו", ניסה יונתן להתחמק מבוחן הפתע.

לא ויתרתי, "אתה יודע על מה נלחמו המכבים?"

"כן, אני יודע", הוא הרגיע אותי, "היונים רצו להכריח אותנו להשתחוות לפסלים שלהם. אני לא מבין, זה ממש דבילי! שיאמינו הם באלוהים שלהם ואנחנו בשלנו!"

אהבתי את התשובה שלו, רק לך תסביר לו עכשיו על אימפריליזם, טבע האדם, ומלחמת תרבויות.

לשמחתי, ילדי ישראל (החילוניים) לא גדלים כיום על המיתוסים שאנחנו גדלנו עליהם, כמו התאבדותו של אלעזר החשמונאי, שתקע את החנית בבטנו של הפיל היווני עד שקרס וקבר אותו תחתיו, בפעולה סטייל "מות נפשי עם פילים"; או סיפורה של חנה, שהקריבה את שבעת בניה על קידוש השם, בסירובם להשתחוות לפסלי היוונים.

בתקופה שילדים מתעופפים מהעולם הזה בשלל מיתות שממציא לנו חדשות לבקרים השטן, טוב שסיפורי הזוועה האלה נחסכים מילדנו - סיפורים שמקדשים את המוות, לעומת קדושת החיים אליה אנחנו מצווים (כמו שהיטיב לבטא לא מזמן מאיר שלו, בהקשר אחר).
 

ברגע זה מתחיל סיפור המחזה

בניגוד לשנים האחרונות, החלטתי שהשנה לא אקח את הילד שלי בחופשת החג להפקות ענק הפסטיגליות. לא מתוך סולידריות עם המצב הכלכלי, שעומד ביחס הפוך לשואו הראוותני, אלא מתוך תחושה של די! מספיק עם ה ש ט ג ד ם! ותרבות הסטאריזם שמלווה את חיי ילדנו מחנוכה לחנוכה במשך שנה שלמה, מהצפייה במופע, דרך שידורו הטלויזיוני, הדיסקים ושאר מוצרי הלוואי. עלי לחסוך בהרעלת הנפש הזו, המשתדלת כל כך לעשות את העבודה בשביל הילד, כדי שיזדקק כמה שפחות להפעיל את הדמיון.

חברים שהלכו למחזמר "עוץ לי גוץ לי" (הקאמרי) דווקא חזרו נפעמים וספרו לי כי הופתעו שילדיהם (בני גילאים שונים) - הלומי הגיים-בויי שמורגלים לסלנג של "אחלה וסבבה", מאוד נהנו מהתיאטרון המסוגנן והמלא בהמצאות בימתיות, מהשפה העשירה ומלאת הדימויים. הם ממש התרגשו כשילדיהם יצאו מההצגה, מזמזמים מוסיקה קצת יותר איכותית ומורכבת משירי הפסטיגל. בקיצור, החברים, מתברר, נהנו לא פחות מילדיהם.

כן, מתברר שלמחזמר "עוץ לי גוץ לי" שמור מקום של כבוד בזיכרון הקולקטיבי של בני דורי, כחוויית תיאטרון ראשונית קסומה. אתם יודעים, כשלמדתי בבי"ס למשחק ושיעור תולדות התיאטרון הצליח לשעמם את כולם, הציע המרצה שנרד לחצר, ושם בחושך כל אחד היה צריך להיזכר ברגע שבו הוא בחר להיות שחקן, ברגע שבו נשבה בקסמו של התיאטרון.

הרגע שלי קרה בילדות, כשהלכתי עם כל הכיתה ל"עוץ לי גוץ לי"; האולם החשיך והאור עלה על הבמה; אני אפילו זוכר את הריח הזה, של שניה לפני שהקסם מתחיל.

מחר בערב נלך ביחד למחזמר ואני מתרגש לחזור לרגע הזה שבו יחשיך האולם ותשמע תרועת הפתיחה - "טה רה טרה טאם, קהל נכבד ברגע זה, מתחיל סיפור המחזה...". מעניין, איך יונתן יגיב?!
 
 
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
 

כל הזכויות שמורות 2011 © נענע 10 בע"מ
 
 
 
 
כל הזכויות שמורות © Nana10 בע"מ
Video powered by