בערוץ
 
 
 
 
 
 
 
 
הקלות הבלתי נסבלת של המוות  
 
 איך אפשר לתת לילד תחושת חופש, כשדבר כזה קורה? הודיה קדם    
 
שאול מזרחי

התיישבתי לכתוב את הטור הזה, כשכולנו חיינו עדיין בתקווה שהודיה תמצא בחיים; כתבתי על המחשבות האיומות שעוברות לנו בראש ברגע כזה ועד כמה אנו טעונים בחרדות. אבל יום רדף יום, ועוצמת הזוועה גברה על המילים

 
 
 
 
 
 
 
 
 
הודה ושיחזר את הרצח. פימשטיין
 הודה ושיחזר את הרצח. פימשטיין   
"הוא נראה לי מוזר, האבא הזה, חשוד! משהו בקול שלו, הוא משתהה לפני שעונה לשאלות, עוצם את עיניו באופן מוגזם תוך כדי דיבור, משרבב מילים באנגלית כמו - "אני available למשטרה...", מאיפה אדם שאמור לרבוץ על ראשו טון דאגה, מגייס פתאום אנגלית?", כך אמרתי לחברה, ביום שלישי בבוקר, שעתיים לפני שנמצאה גופתה של הפעוטה הודיה קדם ונודע על מעצרו של אביה כחשוד ברציחתה.

החברה הפתיעה אותי, "תדע לך שאתה בין הגברים הבודדים שחושבים ככה, רוב הגברים שדיברתי אתם, לא מוכנים להביא את האפשרות הזאת בחשבון, לעומת זאת כל הנשים, כבר שלושה ימים טוענות - זה האבא!"

מאוחר יותר דברתי עם חבר, "נכון, גם לי הוא נראה מוזר", הוא הודה, "אבל, אני יודע איך אמור להראות אבא שחטפו לו את הילדה? הרי להחשיד אדם במצבו עלול להתברר כעוול נוראי".

בצהריים הודיע לי העורך: "מצאו את גופתה של הודיה קדם והאבא נעצר כחשוד עיקרי".
"אתה יודע עוד פרטים?", שאלתי אותו.
"הוטל איפול על החקירה", הוא ענה, "אני לא רוצה להאמין שזה האבא".

אמרתי לעצמי, אולי באמת מסתמנת פה הכחשה גברית, כאילו שאם יסתבר שאכן אביה של הודיה עשה את המעשה הנורא, זה אומר משהו על כלל הגברים, מן רגשי אשם כאלה, שאנחנו סוחבים אתנו מאז סיפור עקדת יצחק.

אחה"צ כבר צרחה ברדיו בתכנית "הכל דיבורים גברת זריזה אחת שהספיקה לעלות על הקו - "אני מוחה על הקלות הבלתי נסבלת שבה אבות רוצחים, ומתעללים בילדיהם".

הנה בבקשה! תמיד כשקורה אירוע חריג וקיצוני במדינתנו הדחוסה, מתנפלים על ההזדמנות כמה היסטריים, ובמקרה זה כמה היסטריות, שרואות במעשה המתועב של חולה נפש, מוטאציה , חלאת המין האנושי, סימן לפוטנציאל רצחני אצל כל הגברים.

למזלנו, מומחים לאלימות במשפחה, חוקרי משטרה וקרימינולוגים, שהוזעקו לספק הסברים למקרה המזעזע בכלי התקשורת, ציינו שמעשי זוועה שכאלה נעשו בעבר גם על ידי נשים.
 
 
התיישבתי לכתוב את הטור הזה כשכולנו עדיין חיינו בתקווה שהפעוטה תמצא בחיים. ברקע התראיין איש אחד נמרץ :

"עזבתי את העבודה, הכל, כבר יומיים אני עוזר בחיפושים".
"למה?", שאלה המראיינת.
"אני אבא לשלושה ילדים, אני מכיר את ההרגשה הזאת של לאבד ילד. פעם בטיול, הלך לי ילד לאיבוד, את חצי השעה שחלפה עד שמצאנו אותו, אני לא אשכח לעולם".

כתבתי על המחשבות האיומות שעוברות לנו בראש ברגע כזה, עד כמה אנחנו טעונים בחרדות. כתבתי על השדים שמתעוררים בנו, באותה הזדמנות ועל כך שהם תוצאה של סיפורי האימה והאלף לילה ולילה שהורינו דחפו לנו לראש כשהיינו קטנים.

נזכרתי במשפטים מיתולוגיים שבני דורי גדלו עליהם, כמו למשל: "לא מדברים עם זרים!"; "אם לא תאכל, יבוא שוטר"; "אל תצאו מהחצר בלילה, ילדים, אבו-ללה מחכה לכם בחוץ" (או "המשוגעת של השכונה", או "מכשפלה רעה תחתונים וגופיה" - תלוי בפולקלור המקומי). כך, מדאגה לשלומנו כמובן, החליפו בזמנו הורינו החרדים, פחד אחד בפחד עוד יותר גדול.

ואז הגיע הידיעה שהפעוטה נמצאה מתה ואביה נחשד ברציחתה. הטור קרס, מה הטעם לדבר על הטקטיקת החינוכית של "מאזן האימה" שנקטו בה הורינו ותוצאותיה, כשמדברים פה על אבא שהוא בעצמו "כוכב סרט אימה מקברי".

רציתי לדבר עלינו כיום כהורים חרדים. הרי ילדנו לא מסתובבים בעיר בחופשיות ולא רק בגלל המצב הביטחוני. חסרים אידיוטים שמחנים את רכבם על מעברי החצייה וגורמים לילדים להגיח לכביש, בין מכוניות חונות? חסרים סוטים, מאותו שמש בית הכנסת בבני ברק, שהודה באונס של עשרות ילדים ועד העיתונאי- סופר, שטוען לחפותו - "התאהבתי בילדה".

הרי כל ילד מצוייד כיום בטלפון סלולארי, לא רק מפני שבא לו "לשחק באיש גדול", אלא משום שהוריו רוצים לדעת איפה הוא נמצא בכל רגע. בבריטניה, מאז חטיפתם ורציחתם של שתי אחיות, כבר מדברים על הצפנת רכיב אלקטרוני בגופם של ילדים, כזה שמאותת כל הזמן על מיקומם.

אבל מה יעזור לילדה חסרת ישע איתורן כזה, אם הסכנה אורבת לה בביתה?!

רציתי להעלות את השאלה, איך מקנים לילד עצמאות ותחושת חופש בעולם כזה שמחייב הגבלות? איך מחנכים לזהירות ולא לחשדנות? לכך שהפחד הוא יועץ חכם והגבורה היא להתגבר עליו כשהוא מיותר; לתובנה שחכם לא נכנס לצרות שפיקח מצליח לצאת מהם.

על כך שלאחרונה עלה בביה"ס של יונתן נושא ההטרדות המיניות. "מה אבא, יש אנשים כאלה?", הוא התפלא. עד כמה לא פשוט להתמודד עם הנושא, מבלי לגרום לילד להירתע ממבוגרים ויחד עם זה להבחין ברגע שמשהו לא טוב קורה. איך עושים את כל זאת מבלי לחזור על הטעויות של הורינו?

רציתי ... אבל המציאות העמידה את דברי באור מגוחך, טראגי ונורא.
 
השעה כבר שש וחצי בבוקר, יום רביעי ואני צריך לצאת לבית העלמין שבקריית מוצקין, בעוד שעתיים תיערך בו אזכרה במלאת שלושים יום לרציחתם של נועם מתן ורביטל אוחיון ז"ל. אביהם של הילדים, אבי אוחיון , יחלק במקום סטיקר לזכרם.

בצהריים תיטמן בבית העלמין גבעת שאול בירושלים הודיה קדם הפעוטה. אביה יובל באזיקים להארכת מעצר. כמה שעות אחר-כך כבר התברר שהאבא, אם בכלל אפשר לקרוא לו ככה, נשבר בחקירה, הודה בביצוע הרצח ושיחזר את המעשה.

הבוקר, יום חמישי, התעוררנו כולנו לעוצמת הזוועה הבלתי נתפסת - "היא חייכה אלי, ואז הטבעתי אותה"....
 
 
גם לכם זה כואב? המשיכו לדבר על זה בפורום "הורים וילדים"
 
 
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
 

כל הזכויות שמורות 2011 © נענע 10 בע"מ
 
 
 
 
כל הזכויות שמורות © Nana10 בע"מ
Video powered by