Loading
עקבו אחרינו:
הכותרות החמות
 nana10 בנייד
 
"אל לנו להתווכח. עלינו להקשיב"

"אל לנו להתווכח. עלינו להקשיב"

 
לילה סגל

מחשבות בעקבות צפיה בסרט הדוקומנטרי "גלות", על ישראלי שחי בלונדון ומתחיל לראות את נקודת המבט של הצד הפלסטיני. איך להיות אחראים לקיום ישראל המכירה גם בזכויות הפלסטינים והאם זה אפשרי?

כשהייתי לאחרונה בלונדון, הלכתי לפסטיבל הסרטים הפלסטיני בברביקן. שניים מהסרטים שראיתי שם היו "מצפן: ישראלים אנטי ציוניים" של ערן טורבינר, המשרטט את דיוקנו של הארגון הסוציאליסטי הישראלי מאז שנות השישים ועד היום ("המצפון של ישראל" כפי שמכנה אותם בסרט דניאל כהן בנדיט), ו"גלות" של אשר דה בן טולילה טללים.
 
כרזת הסרט "גלות"
 כרזת הסרט "גלות"   
"גלות" מספר על הדרך בה אשר, ישראלי שחי בלונדון, מתחיל לראות את נקודת המבט של הצד הפלסטיני, דרך ידידותו עם חאלד זיאדה, פליט מפלסטיני מפאלוג'ה, שהוחלפה על ידי קרית גת הישראלית. חאלד הוא נשיא האגודה הפלסטינית בבית הספר ללימודי המזרח ואפריקה באוניברסיטה של לונדון, היכן שרונית, אשתו של אשר, משלימה את הדוקטורט שלה. בבית הספר ללימודי המזרח ואפריקה יש איגוד חזק של סטודנטים ערביים. שם, לראשונה בחייהם, אשר ורונית נתקלו פנים אל פנים באנשים שפחדו מהם ולא חיבבו אותם רק בגלל מקום הולדתם. בתחילת הסרט רונית מביעה את ההלם שלה מהעובדה שמישהו פוחד ממנה – "לפחד ממני? אני אדם נחמד".

אשר ורונית מתחילים לחקור את הישראליות מבחוץ. כפי שאשר אומר. זווית הראיה של גולה (שחי בלונדון) היא "אפשרות לראות דברים בדרך שונה, דרך פרספקטיבת מרחק, ניתוק וקושי". מסוקרן הוא מתחיל לדבר עם חאלד, שבתחילה לא נותן בו אמון ואומר שכל ישראלי יכול להיות סוכן מוסד. אבל עם הזמן החברות מתפתחת, כשאשר מקשיב לאמיתות קשות אודות גלות הפלסטינים שנוצרה כתוצאה מהקמת מדינת ישראל.

"פאלוג'ה הייתה הפעם הראשונה בה הבנתי כיהודי את הטרגדיה הפלסטינית" אומר אשר. פאלוג'ה היתה ביתו של חאלד, ביתו היחיד. אבל עכשיו זו קרית גת והוא לא יכול לחזור. אשר מבין זאת לבסוף כשהוא מבקר במקום בו היתה פעם פאלוג'ה, ועתה גרים בו עולים רוסיים, ורואה את ישראל בעיניים אחרות.

בסרט "גלות" הוטחה ביקורת על כך שאינו מאזן את עמדותיו עם נקודת המבט הישראלית. אבל אשר אינו שולל את הפרספקטיבה היהודית – הוא רק מסרב להתעמת: "אל לנו להתווכח. עלינו להקשיב". הוא מניח ליד הנראטיב של חאלד אחד משלו – על גלותו מטנג'יר, המקום בו נולד. אנוסים לברוח באמצע הלילה, עקב איומים פוליטיים על יהודים, משפחתו של אשר נאלצה להשאיר מאחור את כל רכושם וביתם. אשתו לעומתו כבר ביקרה בכפר הפולני ממנו הגיעה משפחתה שנרצחה.

כשרונית מתמודדת עם העובדה שהקמת מולדתה התבססה על גרושו של חאלד, היא שואלת איך היא יכולה להשאר בישראל. "את לא יכולה לגור פה, ואת לא יכולה שלא לגור פה" היא אומרת מהנייטרליות של פארק לונדוני. במילותיה מהדהדות אלה של גל חברתי מתל אביב: "מה אנחנו יכולים לעשות? אנחנו לא יכולים לשנות את זה. אנחנו לא יכולים להשאר. אבל זהו ביתנו".
 

משחזרים את ההסטוריה, וזה מטורף

לאחר הקרנת הסרט, היוצר עונה על שאלות הקהל. "הראית את הסרט שלך בישראל?" רוצה לדעת מישהו. "כן" אומר אשר. "ומה היתה התגובה?" "דמעות. רבים מהישראלים הזילו דמעות – ונשארו לדבר עד ארבע בבוקר."

"אבל למה?" עונה השואל "למה הישראלים בכו – סיפורו של חאלד בטח איננו חדש להם. האם אינם מכירים את ההיסטוריה של ארצם? אני פשוט לא מבין". "זה בגלל שאתה אנגלי" אומר אשר. "אתה לא ישראלי. כלומר, אנחנו לא יודעים על זה. כששומעים את הסיפורים הללו בארץ, זה מפתיע".
 
הריסות ביתה של משפחת אלקובי בנגב
 הריסות ביתה של משפחת אלקובי בנגב   
זה נכון, ישראלים לא לומדים כמעט על הנכבה, הקטסטרופה הפלסטינית, למרות שרבים גרים ליד או על אתר שהיה פעם כפר ערבי, והיום פשוט לא קיים.

רק 60 שנה עברו, והכפרים נראים כמו הריסות עתיקות – ערימת אבנים. אחד בו ביקרתי ליד בית משפחתי בצפון, יושב על ראש גבעה. רק כשדודתי אמרה לי מה היה שם, הבנתי שאנחנו לא נמצאות באתר היסטורי מהתקופה הרומית. לא היה שם שלט, גלעד, או שמץ זכרון. אפילו לא מצבה מנותצת כדי לסמן את המקום בו חיו פעם אנשים. אפילו לא השמות השבורים שמצאתי בגן פולני, בו שכן לפני 60 שנה בית קברות יהודי.

מיעוטם, כמו הריסות ביתה של משפחת אלקובי בנגב שבתמונה פה הונצחו, לאחר הריסתם, על ידי שלט. בזה שבתמונה כתוב: "פה היה ביתם של שייח סולימאן מוחמד אלקובי, שנבנה ב-1936 ונהרס כשהשבט הוגלה ב-1951".

"מה שלומדים בבית הספר אלה שקרים" אומרת חברתי איזדורה. "מספרים לנו שלא היה פה כלום, שהיו פה דיונות חול ריקות. משחזרים את ההסטוריה, וזה מטורף, כי העדויות נמצאות פה סביבנו".

חבר אחר, אורי, אומר לי: "גדלתי בשייחמוניס. חשבתי שזו מילה ביידיש, עד שיום אחד מישהו סיפר לי ששייח' גר פה פעם – שם הכפר הערבי היה שייח' מוניס. אז שאלתי את אבי: 'איפה האנשים שגרו פה פעם?' והוא ענה לי שהם ברחו."

"אנחנו חייבים לקחת אחריות על קיום ישראל", אומר אשר לאחר הסרט. "איך להיות אחראים לקיום ישראל המכירה גם בזכויות הפלסטינים – זו השאלה". אבל הוא לא נראה לגמרי מלא תקווה. "האם זה בכלל אפשרי?" הוא שואל.
 

מה אנחנו יכולים לעשות?

הארגון "זוכרות" מנסה להתחיל. כדי לחנך את הציבור הישראלי לגבי הנכבה, מעמידות פעילותיו שלטים היכן שקהילת ערביות שכנו פעם, ומשמרות את שמותיהן, לפחות. ישראלים יהודיים קורעים את השלטים. זה בדיוק כמו דמעות. לקרוע את השלטים ולבכות זה אותו הדבר.

אתה ישראלי ממוצע, מנסה לחיות, לשלם את החשבונות, ולהלביש את הילדים. בכל יום אתה נוסע באטובוסים, שלפעמים מתפוצצים. מוניות הן פריבילגיה ששייכת לסוג אחר של מהגרים – לא לך. אתה באת ממרוקו, תימן, ולא, אינך יכול לחזור. ישראל היא ביתך היחיד.

"מה אנחנו יכולים לעשות? אנחנו לא יכולים לשנות את זה. אבל זהו ביתנו". רוב האנשים שנתקלים בדילמה שכזו משתוקקים למחוק – את התחושה או את שורשיה. אשר מציע דרך אחרת: "על הישראלים להתבונן במציאות ולסבול אותה. אבל להתבונן ולסבול קשה יותר מלראות פצצה מתפוצצת, ואז להשמיד את מי שפוצץ אותה". בהחלט.

(תרגום: נילי אורן)
 
 
0 תגובות
שם/כינוי:
 
כותרת:
 
תגובה:
 
שלח תגובה
בטל
 
תודה. תגובתך תפורסם בכפוף לשיקולי מערכת nana10.
להוספת תגובה חדשה
 
 
 

כל הזכויות שמורות 2008 © נענע 10 בע"מ