
עקבו אחרינו:
אל תשליכני לעת זקנה
אל תשליכני לעת זקנה
עודכן
15:27 18/06/2007
מיכאל שרון
מה פשר נטישת הפתח מצד ישראל, ברגע הקריטי ביותר בהיסטוריית האירגון, נוכח מגמת השתלטות מוחלטת של החמאס על הסצינה הפלסטינית, וחרף הבטחות לסיוע משמעותי ישראלי?
לנגד עינינו, חמאס חיסל בפעולת בזק את הפתח ברצועה, ולמעשה, בהקשר הרחב, הפך את נשיאותו המתונה והרופפת של הראיס אבו מאזן ברשות הפלסטינית לאפיזודה שקרובה לחלוף מן העולם. זוהי למעשה הדברת הפתח וסילוקו כגורם פוליטי משמעותי אצל הפלסטינים, מהפך היסטורי ממציאות שהיתה קיימת מאז 1964 עת נוסד אש"ף בקהיר. היו אמנם דיבורים מצד גורמים בישראל, או יותר נכון רמזים מצידם, על סיוע להקמת גוף שיטור חזק הסר לרשות אבו מאזן, על חיזוק מוחמד דחלאן ועוד. הדבר עודד אולי את הפתח להתנגד להגמוניית החמאס המתפשטת, אלא שכרגע, בעת הקריטית ביותר, הובהר שלא יצא מזה כלום. ישראל נטשה את הפתח לאחר יצירת דפוסים חלקיים במשך השנים של שיתוף פעולה מסויים שידע עליות ומורדות.

אבו מאזן הננטש (רויטרס)
לא בהכרח. אין כאן (רק) בוגדנות, אלא שיעור לדוגמא במקיאווליזם פוליטי.
הפתח, במגמת הפשרנות שלו, העמיד את האליטות בישראל במצב מאד לא נעים: רטוריקת השלום של חלקים בשמאל הציוני מאפשרת לגייס כספים ותמיכה ונשק במערב, אך מאידך גורמי ההגמוניה מעוניינים להנציח את הסכסוך בעצימות נמוכה מהטעמים הבאים:
1) הזרמת סיוע ביטחוני שרובו הולך לשכבה החולשת, בטענה שאין פרטנר וקיים קונפליקט דמים בו אנו מותקפים חרף ותרנותנו.
2) אינטרסים של הפקעות נדל"ן נירחבות ויישוב הגדה, בטענה שאין פרטנר וקיים קונפליקט דמים בו אנו מותקפים חרף ותרנותנו.
3) הסחת הדעת של ההמונים בישראל, מהמצב הפנימי, הניצול, השחיתות, הרעב והבעיות בשוק העבודה, כלפי גורם חיצוני: היריב המוצג כפועל לא מתוך התנגדות לכיבוש, לפרובוקציות או לנישול, אלא באופן קפריזי וחסר פשר, המוכוון רק "להשמיד יהודים באשר הם יהודים", ו"חותר אך ורק לרצח-עם טוטלי" כביכול. (אלא שכיצד ניתן לבצע ג'נוסייד במעצמה גרעינית כישראל?)
ואם "המטרה הכוללת", כביכול, הזאת אינה ברת היתכנות, וכי לא יתכנו מטרות ריאליסטיות? וגם אם לפלסטינים רבים יש, נניח, משאלת השמדה כלפי מנשליהם ואויביהם, וכי אין לרבים מהאנשים בתוך אותה חברה עצמה, משאלות השמדה כלפי הבוס בעבודה? עמית חתרן? יריב פוליטי? אולי אפילו בת זוג מרשעת? וכי הם מממשים זאת? וכבר נאמר – "רבות מחשבות בלב איש". וכי לא עושים שלום או משיגים הסדר דווקא עם אויבים?
אבל אם כן יש פרטנר, מה עושים?
פרסום
שני דברים:1) פרובוקציות כנגד האוכלוסיה הכבושה, הגורמת לצד שכנגד להגיב לבסוף באלימות, אמנם מרוסנת ומעוטת נזק. השוו את נזקי ההתנגדות הפלסטינית לנזקי הטרור בעיראק. שם בכל פיגוע, מדי יום, נהרגים קרוב למאה אזרחים. כאן - הרוגה אחת ב-4 החודשים האחרונים. אך אצלנו התקשורת משווה לזה מצג של סוף העולם, טרור איום, וטעמי ההגמוניה השלטת עימה.
2) "החמאסה" של הפלסטינים. סוד גלוי הוא כי בראשית, בשנות ה-80, השב"כ היה זה שבנה את החמאס, בעל האידאולוגיה של "האחים המוסלמים" ממצרים, כמשקל נגד לפתח, והזרים לו סיוע. היה ברור גם למעצבי המדיניות בישראל שהנסיגה מעזה תשליט את החמאס ברצועה, וזו היתה אולי מטרתה העיקרית.
וכך, אין להתפלא שמצד אחד ישראל זועקת בעולם חמס כנגד החמאס, ובידה השנייה היא מזינה את קיומו בכל דרך אפשרית, כולל יצירת הקצנה ברחוב הערבי באמצעות מעשי הטבח בעזה (וגם בלבנון, 2006).
זעקת החמס של האליטות בישראל אינה אלא שידול הזנת המשאבים, הכספים והתמיכה כלפיהן, תוך עושק בדרגה זו או אחרת של רוב העם בישראל ושנור כלפי הקהיליה הבינ"ל.
דומה שהמקיאווליזם הפוליטי נסק לשיאים אצל ההגמוניה בישראל, באופן שאין שני לו במדינות מערב אחרות.
כל הזכויות שמורות 2008 © נענע 10 בע"מ
















הוסף תגובה
