בערוץ
 
 
 
 
 
 
 
דברים שיורמים יודעים 
ראי ראי שעל הקיר... מי הכלב היפה בעיר? 
 
 ``יכולת ייחודית שמבדילה בני אדם מרוב עולם החי``    צילום: Wild*Dreams, flickr.com    
דברים שיורמים יודעים |
 
יורם שורק

האם שותפינו לממלכת החי יכולים לזהות את דמותם במראה ולדעת כי המדובר בבבואה שלהם עצמם? בעלי חיות מחמד יקרים. אם הינכם נוהגים להפליג בשבחי האינטיליגנציה של הבייבי השעיר שלכם, המדור מזמין אתכם להבין שהדברים אינם כל כך פשוטים. אנחנו נוטים לפעמים לייחס לכלב שלנו את התכונות שלנו אבל התודעה של ה"אני" המתפתחת אצל תינוק אדם בגיל צעיר אינה אותה תודעה בהכרח בכל ממלכת החי.האם "מבחן המראה" יתן לנו תשובות ברורות לגבי מה מבינים הקופים, הדגים והכלבים מהתבוננות במראה? יורמים יודעים

 
 
 
 
 
 
 
 
 
"היה לנו כלב שכשעמד מול מראה נבח בפראות על ההשתקפות שלו. לעומתו, הכלב הנוכחי בכלל לא מתייחס לדמותו במראה עד שאנחנו תוהים אם הוא מבחין בה. יתכן שבעלי חיים מסוימים מבחינים בדמותם במראה ואחרים לא?"

הסתכלות במראה היא עבורנו פעולה כה מובנת מאליה וכה יומיומית עד שקצת קשה להבין כי היא מייצגת יכולת ייחודית המבדילה אותנו לפחות מרובם המכריע של היצורים החיים. מאז גילה G. Gallup בשנת 1970 כי שימפנזים מזהים עצמם במראה הפך הפריט הקוסמטי הזה לשדה מחקר פורה במיוחד. זיהוי עצמי במראה הוא מבחן סטנדרטי. החיה מורדמת ומסומנת בכתם צבע ואז מוצבת לפניה מראה. רק קבוצה קטנה של בעלי מוחות גדולים, השימפנזים, האורנגאוטנים, הפילים והדולפינים, ינסו לנקות את עצמם מהכתם בהתאם להשתקפות. בעלי חיים אחרים כולל כלבים, חתולים ותוכים נכשלים במבחן הזה. אין המדובר בבעיה אופטית, בקרב הנכשלים במבחן יש כאלו מסוגלים בהחלט להשתמש בהשתקפויות מראה למציאת מזון.
 
מגיל שנתיים אנחנו סוחבים את המודעות לזהות העצמית שלנו. לטוב ולרע
 מגיל שנתיים אנחנו סוחבים את המודעות לזהות העצמית שלנו. לטוב ולרע 
 צילום: Prozac74, flickr.com 
 
ההכרות עם הדמות שבראי חשובה כל כך משום שהיא מסמנת שלב התפתחותי מכריע ביצירת ה"אני" אצל ילדים. עד גיל שנה וחצי - שנתיים הילד לומד הרבה. הוא מתוודע לגופו ולסביבה הפיזית והאנושית. בגיל הזה נוצרת גם הזהות העצמית המתבטאת בין השאר בזיהוי של הילד את דמותו במראה. עוד מטלה הקשורה ברכישת הזהות הזו היא השימוש בשמות גוף (pronoun) כגון "אני" ו"אתה" במקום בשמות פרטיים, אמא, אבא וכו'. כדי ש"אני רוצה שוקולד" יחליף את "דני רוצה שוקולד" נדרשת הבנה של הילד את עצמו "מבחוץ" ממש כשם שהמראה מציגה אותו כפי שהוא בעיני מתבונן חיצוני. הילד נדרש להבין ש"דני" הוא ה"אני" שלו ממש כשם שאמא היא "אני" עבור עצמה. האני הזה ילווה את הילד מאותו גיל כל חייו ובהתאם, "אני" תהיה המילה בה ישתמש יותר מכל מילה אחרת במילון. דווקא המרכזיות הזו של האני הופכת אותו לשקוף. קשה לנו להבין שאצל יצורים אחרים יתכנו למידה, רגש, זיכרון ושאר מאפיינים תבוניים בלי שיתלווה אליהם בהכרח "אני".

הכלבים, כחיות להקה, דומים לנו מאוד בחיי הרגש והחברה שלהם. קל לנו להבין ולזהות ביטויי רגש כלביים, משמחה ושובבות ועד כעס ועצב, והדמיון הזה מקשה עלינו להבחין בהבדל הגדול בין האופן בו אנו תופסים את עצמנו ואת העולם לבין תפיסתם של הכלבים. לכלב אין "אני" קבוע בזמן שהוא יכול לבחון סיטואציה מבחוץ. למשל, כלבים אדישים לביטויי סבל של כלבים אחרים לא משום שהם חיות אנוכיות וקרות אלא משום שחסרה להם היכולת לשים את עצמם במקומו של הכלב האחר (אמפתיה). יכולת כזו, לדמיין עצמך בזמנים אחרים או במצבים שונים, מצריכה כנראה זהות עצמית קבועה הקשורה ליכולת הזיהוי העצמי מבחוץ (באמצעות מראה).
 
 בעלי חיים מסוימים יגיעו לשלבים בהם הם מזהים את הדמות ואף קושרים בין מעשיהם למעשיה אבל לא תבשיל במוחן ההכרה כי הדמות הזאת היא דמותם 
גם אצל תינוקות וגם אצל בעלי חיים ניתן להבחין באותם שלבי התייחסות לראי. כשנתקל הפעוט או בעל החיים לראשונה בראי, ההשתקפות מתקבלת פשוט כזר המופיע לפתע. זה המצב גם אצל דגי קרב שמפגינים תוקפנות כאשר מוכנסת מראה לאקווריום וזוהי גם התנהגותו של הכלב הנובח על השתקפותו. השלב השני הוא בדיקה פיזית של הדמות המשונה, לרוב יכלול השלב הזה בדיקה מאחורי המראה בניסיון למצוא שם את הזר. בשלב השלישי נערכים ניסיונות הבודקים את הקשר בין העוויות או תנועות לתגובותיה של הדמות שבראי. רק בשלב רביעי ואחרון ניכרת אצל תינוקות ושימפנזים ההכרה בדמות כהשתקפות של הגוף.

תיאור פיוטי ורגיש של התהליך הזה מצוי בסיפורו של ביאליק "ספיח" שם מתוארת הן הפליאה אל מול חידת המראה: "מכל כלי הבית משכה ביותר את לבי המראָה הישנה, זו שהיא תלויה למעלה מן המסב. בעיני היא הגדולה שבחידות עולמי, כל פעם שאני מזדקף על המסב כנגדה, אני רואה בתוכה שוב חדר וכלים, את עצמי ואת הארון שכנגד... מאין באו כל אלה לתוך המראָה?" והן ניסיונות החקר של התופעה שפתרונה מסמן את קץ הינקות: "קפצתי ועליתי על המסב ושרבבתי את עצמי כנגד המראה – יש ויש! שמואל'יק שני עומד כנגדי ממש וחוטמו נוגע בחוטמי. נרתעתי קצת לאחורי – ואף הוא נרתע.. אני מעַוֶּה את פני ושולח לשון – ואף הוא כך. "חי-חי-חי" משׂחק אני – ואף הוא משׂחק, אבל בלא "חי-חי-חי", שאין קולו נשמע. הדבר תמוה, ואני מתיָרא קצת.. מאחורי המראה ודאי יושב לו שם איזה לץ או "מזיק" נעלם והוא העושה בלהטיו את כל הקסמים האלה. להציץ לשם או שלא להציץ?…"

דגי הקרב נשארים בשלב הראשון מול הראי ולכן ניתן לגרום להם לפרוש סנפירים כל עוד הוא ישנו באקווריום. כלבים, חתולים וחיות אחרות מאבדים עניין במראה אחרי שניסיונות הבילוש (השלב השני) מעלים שאין אף חיה מאיימת ולכן מוטב להתעלם מהגירוי. יש כאמור בעלי חיים שמתקדמים הלאה בשלבי ההכרה העצמית אך משמעות התצפיות הללו נתונה במחלוקת קשה. יש הטוענים שלא ניתן לשלול מכלבים את ה"אני" בשל כישלונם במבחן הראי. החוש המרכזי אצל ידידנו הטוב ביותר אינו ראייה אלא חוש הריח לו אין השתקפות. כדי לחקור את הדמות שבמראה, כלומר להתקדם מעבר לשלב השני, יש צורך לנעוץ בה מבט בוחן. ישנם בעלי חיים כדוגמת הגורילה שמבט כזה הוא מחווה תוקפנית ואולי זה מה שמכשיל אותן.
 
 
קופים מתפקדים בחברה גם בלי מודעות יתר לעצמי. אולי אנחנו עסוקים מדי בעצמנו?
 קופים מתפקדים בחברה גם בלי מודעות יתר לעצמי. אולי אנחנו עסוקים מדי בעצמנו?  
 צילום: * Yumi * מתוך flickr.com 
 
חוקרים אחרים קנאים ל"מותר האדם על הבהמה" טוענים ששימוש במראה לצורך התנקות אינו מעיד בהכרח על תודעת עצמי אצל חיות. אם חיה יכולה להשתמש במראה כדי למצוא מזון אולי היא מסוגלת לעבד את המידע שנותנת ההשקפות גם למטרות טיפוח בלי לזהות את הדמות עם "אני" הדומה לזה שלנו. הזיהוי העצמי במראה הוא הישג שכולנו משיגים בגיל צעיר ושומרים עליו כל חיינו. אצל השימפנזים, גם בתנאים אופטימלים כאשר הם מתוודעים למראה בגיל צעיר, רק כ- 75% מצליחים במשימה ורק כמחציתם משמרים את היכולת הזו בבגרותם.

כאמור, ה"אני" חשוב ליצירת קשרים חברתיים משום שהוא מאפשר לנו לראות את עצמנו בעיניהם של אחרים בקבוצה ולהבין את תחושותיהם ומניעיהם. משום כך מוזר למצוא בקבוצת המצליחים במבחן המראה, את האורנגאוטן הביישן והמתבודד ומוזר לא פחות כישלונה של הגורילה החברתית. B. Rollin הציע הסבר מפוקפק במיוחד לתופעה. רולין מדמיין את אבותיה הקדמונים של הגורילה נאלצים לשתות ממקווי מים שורצי תנינים. גורילה שהייתה מתעכבת בשל סקרנות נרקיסיסטית למראה דמותה המשתקפת לא הייתה מאריכה ימים להוריש את הסקרנות הזו לצאצאיה. התצפיות בכלובי גורילות אליהן הוכנסה מראה מעידות שהגורילות דווקא מקדישות די הרבה זמן בבילוש ובבדיקת תגובותיה של הדמות המשתקפת מולן.

פתגם אנגלי טוען כי "הדג יהיה האחרון לגלות את המים". אנו חיים בעולם של השתקפויות פיזיות ונפשיות ואולי דווקא בשל כך יישאר סודה של המראה וסוד נביחת הכלב מולה בלתי פתור.

עלתה בדעתכם שאלה מעניינת, מסקרנת, מוזרה, הזויה או מצחיקה? פורום "לכל שאלה תשובה" מחכה לה. ניתן גם לשלוח ל- ysorek@gmail.com

לקבלת עדכונים ב-RSS על כל מדורי נענע אקטואליה, העתיקו את הלינק המצורף:
http://rss.nana10.co.il/?s=126&Cat=10576

להסבר על RSS
 
 
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
 
תגובות
הוסף תגובה0 תגובות
הוספת תגובה
מאת
 
נושא
 
תוכן
 
 
 
 
תודה! תגובתך התקבלה.
התגובה תתפרסם בכפוף לתנאי האתר.
 
 
 
 
 

כל הזכויות שמורות 2011 © נענע 10 בע"מ
 
 
 
 
כל הזכויות שמורות © Nana10 בע"מ
Video powered by