המלצות הגולשים
צבא וביטחון
42 שנה אחרי טביעת "הדקר": "אני שלחתי אותם למות"
צבא וביטחון
42 שנה אחרי טביעת "הדקר": "אני שלחתי אותם למות"
עודכן
05:49 04/02/2010
סלעית מבטח
לפני 42 שנה אבד הקשר עם הצוללת "דקר" ועקבותיה נעלמו. אחרי שנים של חיפושים, ספקולציות וסימני שאלה נמצאה הצוללת לפני כ-10 שנים על נתיבה. נדמה כי התיק נסגר אבל עבור אבא שלי, שאיבד את חבריו ב"דקר" - הכאב, רגשות האשם והשאלות מסרבים לשקוע אל המצולות. "אני שלחתי אותם אל מותם", הוא אומר לי, מבחינתו הים לא סולח
הצוללת אח"י דקר לפני היציאה לארץ
צילום : אתר עמותת דולפין
פרסום
ריח זכרונה של "הדקר" סירב שנים לעזוב את הבית – מפות ניווט פרושות על השולחן, מחוגות, תמונות בשחור לבן, נציגים מוועדת החיפושים – אבא סירב להניח לחבריו להישאר לנוח אי שם במצולות והתעקש: "אני אמצא את הדקר". גם 42 שנה אחרי שהצוללת כבר נמצאה, אבא מסרב להניח לזכרונות. יותר מכל הוא חש תחושות כבדות של אשמה. חניכים שהכשיר וחברים ששכנע ללכת לצוללות טבעו ב-1968 עם הצוללת "דקר". "אני שלחתי אותם למות", הוא אומר לי ומספר על דגם של צוללת כמו "הדקר" שניסה בעצמו באנגליה והפציר בפני מפקדו שלא לקנות צוללות דומות. "יקרה אסון" הוא אמר, אבל איש לא שמע.
הרומן של אבא עם "פרשת הדקר" צולל אי שם אל תחילת שנות ה-60'. הוא היה אז בפורטסמות' והכין ביחד עם חבריו את הצוללות הראשונות בחיל הים, דור ה-S – לקראת הגעה לארץ. " יום אחד פגש אותי מפקד הצוללת שלי, הדר קמחי, ואמר שהוא רוצה שאני אפליג בצוללת מדגם T", הוא מספר על המפגש הראשון שלו עם צוללת מאותו דגם. "נשמע לי מוזר להפליג בצוללות ישנות ממלחמת העולם השניה. שאלתי אותו אם יש כוונה לקנות את הצוללות האלה, והוא אמר לי בשום פנים ואופן לא".
למרות זאת ביקש ממנו מפקד הצוללת לדווח לו על מצבו הטכני של כלי השייט בתפקידו כסמל מכונות. "אני ועוד שניים הפלגנו בצוללת במשך שבוע ימים. אחד הדברים הראשונים שראיתי הוא שהמערכות בצוללת במצב גרוע ביותר, תפקדו בקושי והיו הרבה בעיות טכניות. כששאלתי את קצין המכונות הבריטי למה זה ככה הוא ענה לי שהצוללת הזו למעשה כבר סיימה את השירות הפעיל ותוך מספר חודשים היא אמורה להיות מפורקת ובעצם היא כלי מת".
למרות זאת ביקש ממנו מפקד הצוללת לדווח לו על מצבו הטכני של כלי השייט בתפקידו כסמל מכונות. "אני ועוד שניים הפלגנו בצוללת במשך שבוע ימים. אחד הדברים הראשונים שראיתי הוא שהמערכות בצוללת במצב גרוע ביותר, תפקדו בקושי והיו הרבה בעיות טכניות. כששאלתי את קצין המכונות הבריטי למה זה ככה הוא ענה לי שהצוללת הזו למעשה כבר סיימה את השירות הפעיל ותוך מספר חודשים היא אמורה להיות מפורקת ובעצם היא כלי מת".
מפקד השייטת דאז: פרס רצה לקנות את הצוללת, רבין התנגד
מהאלבום הפרטי של יעקב רענן: יצחק רבין ומפקד הצוללת
צילום : אתר עמותת דולפין, באדיבות משפחת רענן
צילום : אתר עמותת דולפין, באדיבות משפחת רענן
בצמרת המטכ"ל היתה התנגדות גדולה לנושא ובכלל לצורך בהמשך אחזקתה של שייטת צוללות בצבא. "רבין, שהיה רמטכ"ל אז אמר 'אני צריך עוד פלוגת טנקים, זה יותר חשוב לי מצוללת'", מספר תא"ל קמחי על הוויכוחים בצמרת הביטחון. אל מול רבין ניצב שמעון פרס, שהיה אז סגן שר הביטחון. "הוא אמר שצריך להסתכל על זה בראייה יותר רחבה", אומר קמחי וטוען כי פרס היה בין הבודדים שתמכו בעסקה עם הבריטים.
קניית צוללות ה-T היתה בגדר נחמה לאחר שביטולה של העסקה הגרמנית ריחפה אימים על עתידה של שייטת הצוללות. "זה היה לסגור את השייטת וכנגד סגירת השייטת - הפתרון היה של צוללות T Conversion", אומר הדר.
"מצפוני ייסר אותי ואמרתי לו שזה ייגמר באסון"
משה מבטח והדר קמחי 42 שנה אחרי
צילום : nana10
צילום : nana10
יחד עם זאת טוען תא"ל קמחי כי לא ניתן למצוא מסמכים עם חתימותיהם של הבריטים המעידים על כשירותה של הצוללת בטרם היציאה לארץ. "הסיכום הוא לא כזה של חתימות. הסיכום הוא שיוצאים לים, מתרגלים, חוזרים חזרה ונותנים אמון בעל פה", אומר קמחי.
למרות ההסברים שקיבל גם באותם שנים על כשירותן של הצוללות ממפקד השייטת, דעתו של אבא לא נחה. כשהיה לקראת סיום קורס חובלים חשב כי לאחר הקורס יצטרך לשרת על אותן צוללות מדגם T שניסה אז באנגליה וביקש להיפגש עם קמחי. "הזכרתי לו שוב את מצבן הטכני הגרוע ואמרתי לו: בשום פנים ואופן אסור לקנות אותן, זה ייגמר באסון". אבא מספר כי הדר ניסה להרגיעו ואמר כי משלחת טכנית בדקה את כשירותן של הצוללות וקבעה שאם ישפצו אותן שיפוץ יסודי "זה יהיה בסדר". הוא לא שעה להסברים, גם נוכח מסלול קידום שהציע לו מפקד השייטת בהמשך והחליט לפרוש מקורס החובלים. "מצפוני ייסר אותי בצורה בלתי רגילה. הרגשתי שיהיה אסון ואני אהיה שותף לו", הוא מסביר, "זאת היתה אולי אחת ההחמצות הגדולות של חיי - למרות שיכול להיות שהיא גם זיכתה אותי בחיי".
את אבא רודפים מאז רגשות אשמה. לאחר שעזב את הקורס הותיר שם חברים, אותם שכנע להצטרף בסוף הקורס אל שייטת הצוללות וחלקם טבעו עם ה"דקר". בהמשך הוא מספר כי בשירות המילואים שעשה התבקש להכשיר 12 חניכים שנכשלו במבחני ההסמכה של "קורס צוללן" ועזר להם לעבור את הבחינות. 10 מהם נשלחו לשרת על "הדקר". "אני שלחתי אותם למות", הוא אומר.
בנו של מפקד הצוללת: "אבא היה בטוח בכלי שלו"
עודי רענן. "הם חשבו שהם עושים את הדבר הנכון"
צילום : nana10
צילום : nana10
אחת הספקולציות שהטרידו אותו יותר מכל במהלך השנים נוגעת למעשיו של אביו ב-24 השעות בטרם הזמן בו היה אמור להגיע לארץ. הצוללת שטה במהירות גבוהה יחסית הגיעה סמוך לחופי ישראל שלושה ימים מוקדם יותר מהמתוכנן. בחיל הים הכינו טקס חגיגי לקראת בואה וממפקדת החיל התקבלה הוראה שתמתין בים על מנת שיוכלו לערוך את הטקס. "הטקס הוקדם מיום שני ליום ראשון", מספר קמחי על הסיטואציה, "אני לא אמרתי ליעקב מה לעשות כיוון שלא אומרים לאף מפקד שמגיע מהים מה לעשות עם הזמן".
יחד עם זאת לאחר שמונה ב-1987 לעמוד בראש ועדת החיפושים, החליט תא"ל קמחי לחפש דווקא באזור הים האיגאי. לדבריו, לפי הכללים המקובלים בחיל הים יכול היה מפקד הצוללת "לצאת לאימון משני צידי המסלול ואיכשהו לשרוף 24 שעות". לפי הנקודה בה התקבל האות האחרון מ"הדקר" משני צידי הנתיב ניצבו שני אזורים מרכזיים אפשריים לסטייה: הים האיגאי ואזור מצרים. לדברי קמחי, מתוך שתי האפשרויות המקום שהיה בטווח ובעומק המתאים היה בכניסה לים האיגאי.
"התיאוריות של לחתוך לים האיגאי או מצרים - מגוחכות"
"על הנתיב זה מה שמחנכים וזה מה שעושים", אומר עודי, בנו של רענן, בתוקף ומספר כי מפקדים שהכירו את אבא שלו אמרו כי זה מה שהיה עושה במצב כזה. "כשלהם יצא לשמוע את התיאוריות של לחתוך לכיוון מצרים, לחתוך אל הים האיגאי מבחינתם זה היה משהו מגוחך לחלוטין", הוא אומר.
"לא יכולנו לחפש אותה בנתיב וגם ניסינו לחפש אותה על הנתיב ומצאנו שאין לנו את האפשרות הזו", מסביר הדר, "האמצעים לחיפוש בעומק פותחו רק אחרי שהלכו לחפש את הטיטאניק". בנוסף הוא טוען כי דבר נוסף שהטעה את ועדת החיפושים ברשותו היו הממצאים שנתגלו על מצוף "הדקר" שנפלט שנה לאחר הטביעה אל חוף חאן יונס. "המצוף מאוד גירה אותנו לחפש דווקא בעומק של 300 מטר כי מצוף שנקרע ולא נמעך לא היה מתחת לעומק הזה".
בשלב האחרון של החיפושים פנה חיל הים לחברה האמריקאית "נאוטיקוס". עודי מספר כי ככל הידוע לו בשלב זה העביר חיל הים לידי המחפשים את כל הממצאים שהיו עד אז. "לפי מה שהבנתי כל הזמן אמרו להם: 'אבל המצוף,אבל המצוף, אבל המצוף' והם אמרו כל הזמן אנחנו לא מחפשים מצוף אנחנו מחפשים צוללת, עזבו אותנו".
"לא יכולנו לחפש אותה בנתיב וגם ניסינו לחפש אותה על הנתיב ומצאנו שאין לנו את האפשרות הזו", מסביר הדר, "האמצעים לחיפוש בעומק פותחו רק אחרי שהלכו לחפש את הטיטאניק". בנוסף הוא טוען כי דבר נוסף שהטעה את ועדת החיפושים ברשותו היו הממצאים שנתגלו על מצוף "הדקר" שנפלט שנה לאחר הטביעה אל חוף חאן יונס. "המצוף מאוד גירה אותנו לחפש דווקא בעומק של 300 מטר כי מצוף שנקרע ולא נמעך לא היה מתחת לעומק הזה".
בשלב האחרון של החיפושים פנה חיל הים לחברה האמריקאית "נאוטיקוס". עודי מספר כי ככל הידוע לו בשלב זה העביר חיל הים לידי המחפשים את כל הממצאים שהיו עד אז. "לפי מה שהבנתי כל הזמן אמרו להם: 'אבל המצוף,אבל המצוף, אבל המצוף' והם אמרו כל הזמן אנחנו לא מחפשים מצוף אנחנו מחפשים צוללת, עזבו אותנו".
"זאת צלקת לכל החיים"
משה מבטח. "הים לא סולח"
"בסוף השבוע אחרי שמצאו את הדקר קרסתי אמוציונאלית", מספר עודי, "זה היה הצטברות של 32 שנים. אני חושב שזה נבע בעיקר מהעובדה שאחרי כל התיאוריות - היא נמצאה על הנתיב שלה".
רענן מבקש להדגיש כי אין לו כל רגשות כעס כלפי קמחי, להיפך הוא מעריך אותו על התעוזה והחיפושים הבלתי נלאים אחר הצוללת.
למבטח מרגע ההודעה על המציאה זכורה בעיקר תחושה של הלם מהול בהקלה גדולה. "בסופו של התברר שכנראה שזה לא קרה כתוצאה ממה שחששתי שיקרה: כשל מערכות של הצוללת עצמה, אלא מכה חיצונית ואז הרגשתי פחות אשם", הוא אומר.
את קמחי מלווה מאז אותו אירוע בעיקר תחושה של צער. " זה דברים שנושאים בחיים שיצאו רע", הוא מסביר. יותר מכל מטרידה אותו התהייה מה עבר על אנשי הצוות ששלח למשימה בדקות האחרונות ומדוע התחילו לחדור מים לצוללת, כפי שחשף הדוח של חברת "נאוטיקוס". "הייתי מאוד רוצה שזה יהיה בגלל תקלה טכנית ולא סביב פגיעה של כלי שיט כי אז זה אומר שזאת אשמה של הצוות - מישהו לא הסתכל, מישהו לא היה ער". "זאת צלקת גדולה שחיים איתה כל הזמן", אומר הדר.
עודי מצידו מקפיד מאז מדי שנה בחודש מאי לקיים משט חגיגי לזכר חללי "הדקר" שיוצא מנמל חיפה ומגיע עד לעכו. במשך השנים חש בנו של מפקד הצוללת כי חיל הים "ניכס" לעצמו את אופן הטיפול בהנצחה, עכשיו הוא מרגיש שזה "שלו". "אל תגידו לנו מה טוב ומה לא טוב, מה צריך להגיד, איזה שיר לשיר ואם להיות עצוב או שמח. אם בא לי להפריח בלונים מתנפחים זה מה שאני אעשה". ומשה, שאיבד את חבריו, עדיין נאבק לעיתים ברגשות אשם ומקפיד מאז מאוד על בטיחות. "בים אין מקום לטעויות, הים לא סולח".
שתף: |  מייל | | |  פייסבוק | | |  טוויטר | | | אפשרויות אחרות |
תכני נענע 10 בסלולר
|
כותרות החדשות בסלולר
שלחו את המילה "חדשות" למספר 1397
| + הוסף תגובה | 0 תגובות | | | הצג תגובות לתגובות | | | סדר הצגת תגובות |   | |
| אם ברצונך לדווח על תקלה לחץ כאן | |||||||
כל הזכויות שמורות 2008 © נענע 10 בע"מ
Video powered by 