בערוץ
 
 
 
 
 
 
 
 
דם על ידיים שעוד לא למדו לכתוב  
 
 תם הטקס, הקהל מתבקש להתפזר בשקט. ילד המום ממראות הזוועה (רויטרס)   
 
עמיחי יעקבי

הפלסטינים הבינו כבר מזמן שהמצלמה היא הנשק של הקורבן - אם אין לך כח להתגונן, פשוט תתעד את הכל; ואנחנו, לעומתם - מרככים, ממתנים, מסתירים, חסים על משפחות הקורבנות ועל עצמנו

 
 
 
 
 
 
 
 
 
אותן תמונות מרות שנשארות אחרי כל פיגוע. סופרים גופות בזירה (רויטרס)
 אותן תמונות מרות שנשארות אחרי כל פיגוע. סופרים גופות בזירה (רויטרס)   
לא נוח לי. אני מעוניין לשאול כאן משהו, ולא יודע אפילו אם מותר לי לעשות את זה בקול רם. בקושי עבר שבוע ואני כבר מבקש לדבר על הפיגוע האיום בשכונת שמואל הנביא בירושלים בליל שלישי שעבר. פצועים רבים עדיין מתייסרים בבתי החולים, 21 משפחות החללים עוד לא קמו מהשבעה ומנסות לעכל את הנורא מכל שהתנפל עליהן – ואני בכלל לא בטוח אם אני בוחר נכון, אם כבר הגיע הזמן לנתח את הזוועה במילים.

אולי עדיין צריך רק לשתוק ולכאוב, אולי אני מתפתה וממהר מדי. אולי הקורבנות עדיין פרטיים ואין לי זכות להפוך אותם לציבוריים. אם חלילה מישהו ימצא את עצמו נפגע מהטור הזה – אני מתנצל בכנות מעומק ליבי. סליחה.

אני עובד כעורך וכותב כאן ב'נענע' - אני חלק מאותה תקשורת שדרכה אתם מתעדכנים, רואים את העולם, מקבלים את ההחלטות וקובעים את הפעולות והמעשים שמשפיעים על החיים שלכם. אני בוחר את התמונות, נותן את הכותרות, בורר את המילים, המשפטים, סימני הפיסוק, הקריאה והשאלה שדרכם עוברת אליכם המציאות.

למחרת האסון, ברביעי בבוקר, חיפשתי תמונה מתאימה לכתבה שנשאה את הכותרת "הפיגוע של הילדים". רציתי תמונה שתהיה כואבת, דוקרת - שונה. חיפשתי צילום אחד שיגיד הכל - "כאן רצחו אתמול ילדים חפים מפשע". לא ביקשתי דם בשביל הרייטינג או בשביל להלהיט את היצרים וללבות את אש הזעם - בדיוק ההיפך, רציתי תמונה נוראה מספיק כדי שתעביר את הכאב. תמונה שאחריה לא צריך עוד לומר דבר.

דפדפתי אחת אחת בין התמונות מזירת האירוע ולא מצאתי את מבוקשי. הנה שלד האוטובוס החרוך, הנה אנשי זק"א, הנה שקיות הגוויות… אותן תמונות מרות שנשארות אחרי כל פיגוע, שלמרבה הכאב, כבר הפכו כמעט שקופות מבחינתנו, שכבר לא מזעזעות, לא נוגעות אפילו. התרגלנו, היה עוד פיגוע והנה לכם הצילומים.

הקורבנות הופכים תוך שעות לצילומי נרות זיכרון דוממים בזירת המוות, הכותרות מפהקות את שגרת הפיגועים שלהן, ארגוני הטרור נוטלים אחריות, צה"ל מגיב, הפוליטיקאים צודקים, הפרשנים מסבירים, וזהו - נגמר. אנחנו מוכנים ומזומנים לפיגוע הבא. תם הטקס, הקהל מתבקש להתפזר בשקט.

אפשר לחשוב לפי הצילומים שכמה נערים שובבים שרפו אוטובוס, ושמו כמה שקי ניילון לבנים לידו. ותראו – הנה אפילו כמה דוסים עם מחזירי אור על הגב שמסתובבים בינהם. איפה התמונה שתגיד שזה הרבה יותר נורא?! איפה הצילום שירעיד את הלב ויהפוך את הקיבה?!
 
בסופו של דבר בחרתי בתמונה של איש זק"א נושא ילד מדמם. האמת שאם הילד הזה היה עף ממגלשה ושורט את הראש, הייתם מקבלים את אותו צילום בדיוק. לאן לעזאזל נעלם האסון הנורא שקרא כאן רק אתמול בלילה?!

אם צה"ל היה מפוצץ אוטובוס של ילדים פלסטינים, אין לי ספק שהיינו מקבלים את כל הזוועה בתקשורת. איברים מרוטשים, ילדים פצועים מדממים, נעליים קטנות מיותמות, אמהות קרועות מיגון. הפלסטינים כבר מזמן הבינו שהמצלמה היא הנשק של הקורבן. אם אין לך כח להתגונן, פשוט תתעד את העוול ואי הצדק. מחסנית הפילם היא אשפת הכדורים שלך במערכה הזאת.

ואנחנו? אנחנו מרככים, ממתנים, מסתירים, חסים על משפחות הקורבנות ועל עצמנו מפני הכאב הצורב; כל כך ממהרים לחזור על קצות האצבעות לשיגרה הרעועה שהצלחנו בקושי לארגן לנו כאן, ומתפללים שלא נאלץ אף פעם לדעת יותר ממה שכבר נגלה לנו.

ואני מבקש לשאול, אולי אנחנו נשמרים מדי? אולי אנחנו מתקשים בעצמנו לקלוט שאנחנו כאן הקורבנות ומותר לנו להראות את עצמנו ככאלה? שהתמונות הנוראיות הן הדרך היחידה שלנו לזכור ולהזכיר, להציג לעצמנו ולעולם כולו איך נראים החיים והמוות שלנו כאן בישראל 2003?

כי זה מה שיישאר מהחיים שלנו, וזה מה שיישאר מהמוות שלנו, אלו הילדים שלנו, וגם הדם - הדם שלנו. חייבים להציג אותו.
 
 
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
 

כל הזכויות שמורות 2011 © נענע 10 בע"מ
 
 
 
 
כל הזכויות שמורות © Nana10 בע"מ
Video powered by