בערוץ
 
 
 
 
 
 
 
אורטל עושה בית-ספר 
שיעור ראשון – הרגע שלעולם לא אשכח 
 
 כיתה    צילום: GettyImages/אימאג'בנק    
אורטל עושה בית-ספר |
 

אורטל הופמן, תל-אביבית בת 27, חלמה כל הזמן להיות מורה. חלמה וגם הגשימה. במדור שבועי חדש היא חולקת את החוויות ומספרת על ההתרגשות, הפחדים, ותחושת השליחות. בזמנים שבהם מקצוע ההוראה רחוק משיא תהילתו, אורטל רוצה לעשות לכם בית-ספר ולהראות שאפשר גם אחרת

 
 
 
 
 
 
 
 
 

כשהייתי תלמידת תיכון הייתה לי מורה לספרות שאהבתי מאוד. הערצתי את הידע שלה ואת היחס האישי שלה לתלמידים. היא ידעה להפעיל גמישות כשצריך היה, אך גם ידעה לדרוש מאיתנו ולמנף את הידע והיכולות שלנו. היא אף פעם לא הסתפקה בתכנית הלימודים כפשוטה והעשירה אותנו בידע נוסף שהשלים לנו תמונה מלאה בראש.

 

בראשי חקוקה תמונה: אסיפת הורים, אימי ואני מגיעות לחדרה של המורה משום שאני רוצה שאמא תכיר את מורתי האהובה. מורתי אומרת לה בפרגון מלוא החופן: "אני שומרת לה מקום כאן לצידי בחדר המורים". אמא התמלאה גאווה, אני הרגשתי כמנצחת אך אף אחת מאיתנו לא שיערה שמורתי זרעה זרע שינבוט ויהפוך עם הזמן לפרח-הוראה.

 

כעבור שלוש שנים...

רגישה לניואנסים ואוהבת אנשים. אורטל
 רגישה לניואנסים ואוהבת אנשים. אורטל 
 צילום: עצמי 
 

לאחר סיום השירות הצבאי נרשמתי ללימודים באוניברסיטה, שילבתי כמו אז בימי התיכון בין ספרות לפסיכולוגיה. לאורך כל הדרך, פעם בתקופה נפגשתי עם מורתי שנתנה כיוון והנחתה אותי, היינו נפגשות אפילו לקפה (ואני זוכרת את תחושת הגאווה: "אני יושבת עם המורה שלי לקפה") באוניברסיטה: סטודנטית לתואר ראשון ומורה-סטודנטית לתואר שני. חשבתי רבות על הרגע שבו אסיים את חוק לימודיי,על הרגע שבו עיוני ומעשי ייפגשו.

 

כעבור שלוש שנים נוספות...

 

חזרתי לבית-הספר התיכון בו למדתי כנערה, לא מאמינה שאהיה בו מורה בעצמי.

ברגע שהמנהלת הסכימה לקבל אותי והמפקח אישר הבנתי שזה קרוב מתמיד וההתרגשות החלה לגאות.

 

ימי ההיערכות לפתיחת שנת הלימודים

 

נתבקשנו, המורים, להגיע לביה"ס לצורך היערכות לשנת הלימודים שבפתח. כולם התכנסו באודיטוריום שבבניין ואילו אני ניצלתי את ההזדמנות להשתהות עוד רגע אחד... לעלות לכיתה בה למדתי - הכיסאות הפוכים, הלוחות מחוקים, הכיתות נקיות, מחכות לתלמידים שייכנסו בדלתות.

 

התרגשות גדולה אחזה בי, כל הזיכרונות הציפו אותי בבת-אחת, חייכתי לעצמי ועזבתי את הכיתה. למטה, באודיטוריום, פגשתי את כל המורים (שמעתה ייקראו עמיתים) ואחרי כל השיחות והחיוכים קיבלנו יומן לבדיקת נוכחות, טושים ומחק ללוח, רשימות שמיות, מערכת שעות, מפתח לתא... זה הולך ומתקרב. מימי ההיערכות ועד לתחילת הלימודים רק על זה חשבתי, רק על זה חלמתי (ואם לומר את האמת לא ממש נרדמתי). אפילו ביומן כתבתי לעצמי (ציטוט מקורי):

 

התרגשות

יש לי פרפרים בבטן.

כל פעם שאני חושבת על זה

ליבי מאיץ פעימותיו.

אני חושבת מה אגיד,

איך בכלל אתחיל לדבר,

מה אלבש,

איך איראה בעיניכם.

האם נתחבר כבר בהתחלה?

עד כמה אצטרך להיות קשוחה?

יודעת שבחלק מהזמן אצטרך לעטות מסיכה.

פוסעת ברחובות העיר

ויודעת שכל אחד ואחת מכם

יכול להיות חלק מהמסע שלי בקרוב.

בעוד חודש כשאלך לים או לקניון

או סתם אצעד בדרך הביתה

ואחלוף על פניכם,

כבר לא נהיה זרים

נהיה מורה ותלמידים

וזה מרגש אותי. מאוד.

 

נכתב ב-24/8/07

 

אוסף של שאלות

 

עד לפתיחת שנת הלימודים צצו ועלו אינסוף שאלות ותהיות: כיצד אציג את עצמי? מה אומר כשאכנס? מה אני רוצה לשדר? במה לפתוח-שיחה אישית או ללמד? לשמחתי הסביבה הקרובה שלי תמכה בי מאוד: קיבלתי מתנות, ברכות ואינספור עצות, אך בתוכי פנימה כבר הבנתי היטב: אני אהיה אני ועם זה נתקדם.

 

השיעור הראשון

 

זה הרגע הזה שלעולם לא שוכחים: כל כך הרבה פרצופים, שמות ודעות. כל כך הרבה ציפיות ואמירות. נכנסתי לכיתה ובאופן טבעי הבנתי שעליי לחבוש את ה"כובע של המורה", בדקתי שמות והלב שלי האיץ פעימות. 45 דקות נראו לי לפתע כל כך ארוכות ואיך אנשים עושים את התפקיד הזה במשך שנים רבות?

 

נכנסים לתלם

 

לאורך השנה כל חוויה הייתה מפתיעה ומפליאה: הישיבה בחדר המורים, קבלת דין וחשבון על חיסורים מתלמידים, הקלדת ציונים, בדיקת מבחנים, טיפול ועידוד במתקשים ומצטיינים.

 

כל השלבים וכל החוויות לוו אצלי בשאלות משאלות שונות, לכן החלטתי שאיעזר במספר אנשים שניסיונם רב בשנים ושיש להם היכולת והרצון להכיל מתמחים חדשים. אני יכולה לומר בשמחה רבה שחשתי לאורך הדרך שאני מקבלת תמיכה רבה ועידוד לשאול ולדעת. מוריי לא הפכו בן רגע לקולגות,על אף שחידדו בפניי את ההבדל פעמים רבות. אספתי מהם קומץ מסייע והתחלתי במסע להפיכתי לאשת חינוך. אני. מורה.

 
 

קצת על עצמי

שמי אורטל הופמן בת 27 וקצת, במקור מראשל"צ, כיום מתגוררת בת"א, רווקה. בת מזל תאומים (לא פרט דמוגרפי אבל נוכח בחיי). בהשכלתי אני בוגרת תואר שני בייעוץ חינוכי ועובדת כיום כמחנכת כיתה י"ב בתיכון בו למדתי בעצמי ומלמדת ספרות, פסיכולוגיה ומורשת. החל משנה הבאה אהיה יועצת בית ספר באופן רשמי.

 

עוד קצת על עצמי: אני רגישה לניואנסים הקטנים, קושרת שיחה בקלות, אוהבת אנשים ומאמינה שכל היכרות שהיא ולו הקצרה ביותר, הפכה אותי למי שאני. נפש האדם היא הדבר שמעסיק אותי יותר מכל וככזו אני שואפת להכיר בעצמי ובאחר את כל אותם חלקים המרכיבים את עצמנו. שלמה עם עצמי ושמחה בחלקי ועם זאת, שואפת תמיד לשפר, לקדם ולטפח את הקיים.

 

טור זה אינו מייצג את ציבור המורים או היועצים החינוכיים בישראל. הוא נכתב מנקודת מבטה של מורה-יועצת צעירה המנסה לשקף לציבור הרחב את מהות העבודה המורכבת בתחום החינוך בישראל, כפי שנחווה על ידי באופן אישי. דעת הקהל כלפי מקצוע ההוראה והעוסקים בו אינה מהחיוביות ביותר שיש, הגיע הזמן להשמיע את הקול מהשטח ולאו דווקא לפני שביתה הנהוגה בקודש, אלא תיאור "חול" יומיומי.

 

דברים נוספים תוכלו לקרוא גם בבלוג שלי.

 

אורטל

 
 
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
 
תגובות
הוסף תגובה0 תגובות
הוספת תגובה
מאת
 
נושא
 
תוכן
 
 
 
 
תודה! תגובתך התקבלה.
התגובה תתפרסם בכפוף לתנאי האתר.
 
 
 
 
 

כל הזכויות שמורות 2011 © נענע 10 בע"מ
 
 
 
 
כל הזכויות שמורות © Nana10 בע"מ
Video powered by