בערוץ
 
 
 
 
 
 
 
אורטל עושה בית-ספר 
רגעי הדבש שלי בבית הספר 
 
 כיתה    צילום: GettyImages/אימאג'בנק    
אורטל עושה בית-ספר |
 

אנחנו רק באמצע השנה אבל ההכנות לקראת סיומה בעיצומן. השבוע הצטלמה הכיתה שלי לספר המחזור וזה לא עניין פעוט כמו שזה נשמע: הכנות, נסיעה, אישורים ומה לא.. וגם: על תלמיד-פסנתרן מוכשר במיוחד וחבריו המרגשים. אורטל עושה בית-ספר

 
 
 
 
 
 
 
 
 

אפתח את הטור השבועי במשימה: גשו רגע לארון-שם-למעלה ותביאו את ספר המחזור המאובק שלכם. אתם לא זוכרים איפה הוא? טוב, אולי השארתם אותו בבית ההורים כשעברתם דירה אבל אתם בטוח זוכרים מה כתבו עליכם, לא? לא הסתכלתם בו מאז שסיימתם ללמוד? 

 

נסו רגע להיזכר בהכנות לקראת סיום י"ב, שלושה-ארבעה תלמידים מכל כיתה ישבו לכתוב אנקדוטות בחרוזים פשוטים על כל תלמיד ותלמידה, לאחר מכן גזרו והדביקו תמונות לכדי קולאז', את הפספורטים המחרידים הדביקו בדבק-סטיק על דפים שנכתבו בכתב-יד צעיר ומשועשע מעצמו.

 
אורטל הופמן. זכרונות מספר המחזור
 אורטל הופמן. זכרונות מספר המחזור   

האם חשבנו אז שהספר הזה הוא כה משמעותי להמשך חיינו? כנראה שכן אבל בטוח לא התייחסנו לזה כאל מאורע בסדר גודל של "האירוע הכי חשוב, אם לא ה-". היום, כפי שמשתמע מדבריי, זו כבר אופרה אחרת לגמרי: כמובן שהכל נערך במחשב (לגיטימי ומובן מאליו), אך הספרים האלה בהחלט לא נראים כפי שזכור לכם.

 

היום, כל כיתה מקבלת זמן עם צלם מקצועי, בוחרת לוקיישן ויוצאת לצילומים קבוצתיים. לא עוד צילומי פספורט אישיים מודבקים בדבק-סטיק. כל קבוצה צריכה לייצר לעצמה רעיון, להתלבש, להתאפר ולצאת לדרך. היום הזה הוא יום חשוב לתלמידים והאמת? הוא מהווה עוד יום בשרשרת ימים לקראת הסיום. בונה ציפייה לקראת מסיבת סוף השנה שלאחריה הנשף, הלימוזינות והטוקסידו (החלק הזה מאורגן בידי התלמידים בלבד ולא בחסות בית הספר).

 

אני זוכרת שאני וחבריי בתיכון קינאנו בחבר'ה מארה"ב שצפינו בהם בסדרות הטלוויזיה ורצינו גם "כמו שלהם" שיבואו לאסוף אותנו מהבית עם פרח-לפרק-כף-היד, עם שמלות מושקעות, סוג של פנטזיה. ובכן, אנחנו קינאנו וילדינו כיום מגשימים.

 

התלמידים בעיר הגדולה

 

אז השבוע כל כיתה התארגנה ליום הצילומים: התחלקו לקבוצות, בחרו רעיונות וכיוצא בזאת. הכיתה שלי ואנוכי, תמיד יוצאי-דופן, תמיד מיוחדים (רגע של כנות מהולה בחוסר-צניעות) החלטנו לערוך את הצילומים דווקא בתל-אביב, בנווה צדק. למי שלא מכיר התנהלות של בית ספר, זו משימה לא פשוטה לצאת לעיר אחרת: זה כרוך בנסיעות, באישורים ובלוגיסטיקה הדומה באופייה לבירוקרטיה הישראלית (נו טוב, בתי הספר הם מיקרוקוסמוס המייצג את המקרוקוסמוס במידה רבה).

 

למרות זאת, לא ויתרתי ואני כל כך שמחה על כך. יום הצילומים הזה היווה הזדמנות מצוינת לראות את התהליכים שהכיתה הזו עברה מרגע הולדתה לפני שלוש שנים. איסוף אישורי הורים, ארגון ההסעה, התשלום, הנסיעה (כשאני ברכב מאחורי האוטובוס ולא איתם כתמיד), הכנות הבגדים מראש, ההמתנה של כל הכיתה לכל קבוצה שהצטלמה, הפרגון ההדדי בדמות מחיאות כפיים וסיוע בהערות מכוונות.

 

לאחר מכן, במקום לנסוע הביתה חזרה, שלחתי אותם לקנות מתנות צנועות ליום המשפחה שחל יום לאחר מכן ולזמן חופשי ב "עיר ללא הפסקה" שכן מאוחר יותר בערב תלמיד מהכיתה ניגן רסיטל פסנתר והיה חשוב שיבואו לתמוך ולעודד אותו. אי לכך, "סייעתי" להם בהזמנת הסעה חזרה הביתה רק לאחר גמר המופע. התלמידים הסתובבו בת"א במשך כ-5 שעות, במזג אוויר לא נעים במיוחד כדי "למשוך זמן" עד להופעה. הם ישבו במסעדות, הלכו לקניון, ישבו לשתות תה ובילו יחד זמן-איכות (כאשר יש כיתות שבהן התלמידים לא מכירים את כולם, עדיין אחרי 3 שנים). אנשים בדרך עצרו אותם ושאלו "מה זה הקבוצה הזו?" והם הסבירו בגאווה וגם זכו לתגובות מתפעלות.

 

התלמיד-הפסנתרן (ילד מדהים בפני עצמו) זכה לנוכחות מעוררת השתאות של חבריו לכיתה על אף שרובם הגדול לא מתעניין, בלשון המעטה, בסוג המוזיקה הזה. הם השתדלו בכל מאודם להיות בשקט (לא קל להם) במשך שעה ובסיום, בניגוד למקובל באירועים מן הסוג הזה נעמדו על רגליהם, שרקו לו ומחאו כפיים בצהלות כשעיניי מתמלאות דמעות של גאווה. זה היה מרגש ומדהים ומילא אותי בתחושת סיפוק על הדרך שהם עברו ועל ה"דבר" המיוחד שיש רק בכיתה הזו. ילד כזה עם תחום עניין כזה לא היה שורד בכיתה אחרת (מקווה שלא יכעס עליי כשיקרא) בימינו. אצלי בכיתה הוא זוכה לתמיכה, כבוד ואהדה, שלא לדבר על ההודעות שהם שלחו לו אחר כך בפייסבוק. אלו הם רגעי-הדבש שלי.

 
זכה לשריקות ומחיאות כפיים סוערות
 זכה לשריקות ומחיאות כפיים סוערות   צילום: מתוך הרסיטל 
 
 

דִּפְדּוּף בָּאַלְבּוֹם / דן פגיס

נוֹעָד לִגְדוֹלוֹת, הוּא שׁוֹכֵב עַל בִּטְנוֹ וּמוֹצֵץ
נִכְחוֹ בְּבִטְחָה. מֶרְחֲבֵי הָרִצְפָּה מְחַכִּים לוֹ:
הַכֹּל מַטָּרָה, אִי אֶפְשָׁר לְהַחֲטִיא. וּכְבָר
הוּא גָּדוֹל, מְצֻלָּם עַל רַגְלָיו וְשׁוֹכֵחַ
אֶת אֲשֶׁר לֹא יִלְמַד. לְרֶגַע אֶחָד
הוּא נִכְנָס לִתְמוּנַת הַמַּחֲזוֹר וּמְחַיֵּך
לְמַעְלָה, לְיַד הַמּוֹרִים. וּבֵינְתַיִם
עִם אִשָּׁה אוֹ שְׁתַּיִם בַּחוֹף, עֲקֵבוֹת
חוֹלְפִים בַּחוֹל. וְתוֹך כְּדֵי כָּך כְּבָר הוּא נָח
מְבֻגָּר וּמַצְהִיב בְּתַצְלוּם מַחֲשָׁבוֹת,
יָד לַמֵּצַח, עַרְבַּיִם. עוֹד לִפְנֵי שֶׁפָּתַר, הוּא מַמְשִׁיך
זָהִיר בִּפְרוֹזְדּוֹר אַפְלוּלִי, כְּגַנָּב,
וּמוֹצֵא
בַּקָּצֶה אֶת עַצְמוֹ מְחַכֶּה לוֹ בָּרְאִי:
אוֹר חָזָק מִדַּי
שֶׁל נוּרַת הַבָּזָק תּוֹפֵס
אֶת דְּמוּתוֹ
וּמַחְשִׁיך
אֶת עַדְשׁוֹת הַזְּכוּכִית שֶׁל עֵינָיו.


כל השירים, הקיבוץ המאוחד, 1991

 

דברים נוספים אפשר לקרוא גם בבלוג שלי.

 
 
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
 
תגובות
הוסף תגובה0 תגובות
הוספת תגובה
מאת
 
נושא
 
תוכן
 
 
 
 
תודה! תגובתך התקבלה.
התגובה תתפרסם בכפוף לתנאי האתר.
 
 
 
 
 

כל הזכויות שמורות 2011 © נענע 10 בע"מ
 
 
 
 
כל הזכויות שמורות © Nana10 בע"מ
Video powered by