בערוץ
 
 
 
 
 
 
 
אורטל עושה בית-ספר 
עבדים היינו ועודנו - דעה לעולם נשארת 
 
 תלמידות. מותר להיות שונה בתיכון?    צילום: אימג' בנק / Getty Images    
אורטל עושה בית-ספר |
 

"הומו? שלא נדע", "ערבים, אסור להאמין להם". כן, אלו הדעות של חלק מבני הנוער בישראל. כמאמר שירו של ברי סחרוף אמנם כולנו עבדים, אבל הגיעה העת לצאת מעבדות לחירות – חירות מחשבתית. הגיע הזמן שתלמידים ייפתחו לסגנון חיים אחר ובעיקר לדעות שונות. אורטל עושה בית-ספר

 
 
 
 
 
 
 
 
 

לפני חג הפסח וברוח החג אני נכנסת לכיתות שלי עם השיר של ברי סחרוף "עבדים" שאני מאוד אוהבת (ואת מילותיו אפשר למצוא בסוף הטקסט). בעיניי זו דרך נפלאה לדון במשמעות העבדות המודרנית, אם כי רוב התלמידים, לצערי הרב, לא מכירים את ברי ומבחינתם מודרני זה לא (אך כידוע תהליכים מחלחלים לאט ואני לא אחדל לקוות כי יכירו).

 

אני כותבת את מילות השיר על הלוח ומבקשת מהם לחפש ב"יוטיוב" את השיר להשמעה (כן, רובם הגדול מצויד במכשירים סלולאריים מתקדמים). לאחר מכן אנו קוראים את השיר ודנים במשמעויות שלו. בכל פעם אני מתענגת מחדש על דיונים אלה אף יותר מאשר על חומרי הלימוד המוכתבים מראש.

 

הכל זמני בעולם - גם אנחנו

 

כדי להכניס אתכם לאווירת השיר ומשמעותו, אפשר למצוא בו את המשפטים הבאים: "כולנו עבדים אפילו שיש לנו כזה כאילו, כולנו מכורים של מישהו שמבקש עכשיו תרגישו". הילדים מזהים יפה מאוד את ההתמכרויות השונות שלהם, החל ממכשירי הטלפון הנייד, המחשב, דרך הפייסבוק, וכלה בתכניות הריאליטי ובהתמכרויות נוספות.

 

יחד איתי הם נוגעים-לא נוגעים בסוד החיים והמוות: כולנו זמניים כאן, או כמאמר השיר: "תלויים עם פתקי החלפה", ולנו יש את החובה להוציא את עצמנו מעבדות לחירות. ברור לי שהניסוחים שלי כעת לא מדייקים במה שהם מרגישים אבל כל מה שירגישו או יחשבו סביב נושאים אלה משמח אותי כי הם מאפשרים דיון אחר, לא מוכתב מראש ואין בו נכון או לא נכון. 

 

("עבדים" - ברי סחרוף)

 
 

המטרה: לצאת "מהריבוע". האמצעי: דיון בכיתה

הומואים. כמה מן התלמידים מקבלים אותם?
 הומואים. כמה מן התלמידים מקבלים אותם? 
 צילום: GettyImages/אימג'בנק 
 

אני חושבת לעצמי שאני כאדם המבוגר מהם בכ-12 שנים (תלוי באיזו כיתה הם) הצלחתי להשתחרר מלא מעט השתעבדויות פרטיות שלי ולצאת מ"כלא" שהכתיבו מסגרות כמו צבא ובית ספר - "כלובים" מבחינה חברתית עבור רבים מאיתנו. ובכל זאת, אני לא מוותרת לעצמי ויודעת שגם אני נתונה עדיין לעבדות בתחומים שונים. לעיתים ה"כלא" הזה הוא אני, לעיתים הוא ציפיות חברתיות, שלא לדבר על דרישות מקצועיות.

 

אני שואלת את עצמי "האם גם את יוצאת לחירות אותה את מבקשת מתלמידייך?", שהרי נאה דורש נאה מקיים הוא בהחלט משפט שאני הולכת לאורו. ובכן, יש דברים שאני לא יכולה להיאבק בהם בצורה חד משמעית אבל אני עושה את השינויים הקטנים שאני יכולה. למשל: רבים מכם וודאי זוכרים את בית הספר כמקום "מרובע", מסגרת נוקשה במובנים רבים, במיוחד בתיכון כאשר הבגרויות הופכות להיות המטרה שלשמה נתכנסנו. לי קשה עם זה.

 

מצד אחד אני יודעת שיש לי אחריות להכשיר את תלמידיי לדרישות השונות שיידרשו מהם בחוץ ולהביאם לכדי קבלת זכאות לתעודת בגרות, שתהווה כרטיס כניסה למקומות שונים. מצד שני, במהותי אני יותר אדם של דרך מאשר של מטרה. יותר חשוב לי לחנך אותם, לדבר איתם, לשמוע - לא, לא לשמוע, להקשיב - לנהל דיון.

 

יעידו תלמידיי ששיעורים רבים שלי הופכים לשיעור "חברה" ביוזמתי. אני מלמדת את "מה שצריך" מהר (ולא מוותרת על כלום כי יש לי אחריות וגם אני בתוך הריבוע), ואז מתפנה לעסוק במה שחשוב בעיניי: בכיתות מסוימות מדובר בלזהות תהליכים שמתרחשים ולשים עליהם את האצבע, לעזור ולפתור משברים, באחרות זה ללמד יצירה שאינה בתכנית הלימודים, להקריא להם ספרים כל הזמן, להביא גזרי עיתונים, לפתח בהם רגישות לאחר בעזרת הפנייתם למקורות שונים באינטרנט (רצוי בני כמה דקות כי סבלנותם פוקעת מהר). דוגמה מהזמן האחרון היא צפייה כמעט עם כל כיתותיי בסדרה תיעודית שלפי ראייתי, עשויה להיות לה השפעה אדירה על חייהם. בדיעבד התבשרתי שבאמת הייתה השפעה ואף הבאתי את כוכב הסדרה למפגש בבית הספר.

 

 
כיתה. שיעורים רבים הופכים לשיעור "חברה"
 כיתה. שיעורים רבים הופכים לשיעור "חברה"   צילום: GettyImages/אימאג'בנק 
 

אם אכלת שרימפס - אתה כופר

ויש השתעבדויות שלהם לדעות נוקשות, מקובעות וקשות לשינוי. אני אפילו לא מדברת על שינוי בעצם, אלא על היפתחות לדעות אחרות, לקולות אחרים, לדיון. נכון, השכלתי מלמדת אותי שזה מאפיין של הגיל ושתהליכים חינוכיים מחלחלים לאט, אבל אני תוהה: עד מתי ישתעבדו תלמידיי להשקפות עולם שאבד עליהן הכלח? בכל הקשור לסכסוך הערבי-יהודי, לנטיות מיניות או יותר נכון חד-מיניות, מידת הדתיות שלך (אם אכלת שרימפס אתה כופר) ועוד. סיפרה פעם מורה לאנגלית שב-31/12 היא כתבה שזה הסילבסטר, תלמיד קם ועזב את הכיתה. לא מוכן שיזכירו שם של נוצרי בכיתה.

 

אמירות כמו "את רואה אורטל? אין אמונה בערבים" או "הומו, טפו טפו" מפחידות אותי. הקיבעונות האלה, חוסר היכולת לשמוע מוזיקה קצת אחרת, "לצאת מהקווים", זה דבר שמטריד אותי מאוד בקשר אליהם ולא כי ברצוני להשפיע עליהם לשנות את השקפתם אלא כי אני חושבת שראוי ללבן דברים ולדון בהם. וכדי שלא אדאג לבד הנה קישור לסקר על עמדות בני נוער שפורסם החודש ב"הארץ".

 

עבדים (מילים ולחן: ברי סחרוף)

 

על נהר אספירין ישבנו
במקומות המוכרים
לא שומעים לא רואים
כאילו אנחנו אוויר
עוד מעט ייגמר הסרט
בקרוב המציאות
התמונה מטושטשת
והצליל לא ברור

כי כולנו עבדים אפילו
שיש לנו כזה כאילו
פותחים פה גדול
ומחכים לעונג הבא
כולנו מכורים של מישהו
שמבקש עכשיו תרגישו
פותחים פה גדול
ומחכים למנה הבאה

חלונות ראווה יפים פה
זה הכל למכירה
גם אנחנו תלויים
עם פתקי החלפה
אז מה נעשה עם הכעס הזה
מה יהיה עם הקנאה
כולם רוצים להיות חופשיים
אבל ממה אלוהים ממה 

 

כי כולנו עבדים אפילו ...

 
 
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
 
תגובות
הוסף תגובה0 תגובות
הוספת תגובה
מאת
 
נושא
 
תוכן
 
 
 
 
תודה! תגובתך התקבלה.
התגובה תתפרסם בכפוף לתנאי האתר.
 
 
 
 
 

כל הזכויות שמורות 2011 © נענע 10 בע"מ
 
 
 
 
כל הזכויות שמורות © Nana10 בע"מ
Video powered by