בערוץ
 
 
 
 
 
 
 
אורטל עושה בית-ספר 
כל העולם במה ואנחנו שחקנים 
 
 תיאטרון. חוויה מלאת דמיון והשראה    צילום: יח"צ    
אורטל עושה בית-ספר |
 

הדעה הרווחת היא שספרות, תיאטרון ותרבות גבוהה הם תחומי עניין של חנונים. זוהי טעות. בני נוער יכולים לאהוב תיאטרון אם רק פותחים בפניהם צוהר לעולם הזה. איך? בקלות, פשוט לוקחים אותם לראות הצגות. אורטל עושה בית-ספר

 
 
 
 
 
 
 
 
 

"אה, הרגע הזה בתיאטרון, כשהאור באולם כבר כבה והאור על המסך עוד לא נדלק, והקהל יושב בחושך ומחכה בדומיה. כל הציפיות, כל החלומות של אלף איש מרוכזים בנקודה אחת באפלה שממול. יש לי הרגשה שכל חיי אני חיה ברגע הזה, מחכה בחושך, ותיכף ייפתח המסך, הבמה תוצף באור מסנוור וחיים ססגוניים יתחילו לזרום מול פניי. כן, תיכף יתחילו לזרוח כאן חיים ססגוניים, חיים נפלאים ומרהיבי עין, שכדוגמתם עוד לא ראינו מעולם". חנוך לוין/סוחרי גומי

 

בשנה הראשונה להיותי מורה החלטתי להיות יצירתית ולהעלות את המוטיבציה בקרב תלמידיי ללמוד ספרות. כל מי שמלמד בתיכון מקצועות רבי-מלל כמו ספרות, היסטוריה, אזרחות ושאר "חפירות" (בעיני רוב התלמידים), יודע כמה זה קשה להתחיל ללמד כשהרמה הרצויה מאוד רחוקה מהרמה המצויה. בכך אני מתכוונת לכתיבה, ניסוח רעיונות, שגיאות כתיב, הרגלי קריאה (כשלרוב, אין הרגלים כאלה), ארגון הידע ועוד.

 

במקום משחק כדורגל - הצגת תיאטרון

מתוך "כנר על הגג". קלאסיקה
 מתוך "כנר על הגג". קלאסיקה 
 צילום: ז'ראר אלון 
 

בכל אופן, על מנת לגרום להם לאהוב את המקצוע, לעורר בהם מוטיבציה ולחבר אותם לתכנים, החלטתי לנקוט בכמה אמצעים. אחד מהם היה תחרות שקראתי לה בשם "עשרת הגדולים". המנצחים בה היו עשרת התלמידים בעלי הציונים הגבוהים ביותר, כאשר השגת הציון הגבוה התבססה על הגשת אוסף עבודות וגם תיקוני מבחנים, במקום רק מבחן "יבש"...  שילבתי בדרך עוד כמה תחרויות בריאות כדוגמת "תלמיד החודש" המתבססת על השקעה, השתתפות בשיעורים, השתתפות פעילה בפורום-אינטרנטי שהקמתי ועוד ועוד.

 

כשהגיע שלב ה"פרס" התלמידים הציעו כל מיני הצעות. אחת מהן הייתה שהם ייקחו אותי למשחק כדורגל. הרעיון שאני אבוא איתם לצפות במשחק היה מלהיב מבחינתם והם התחילו לומר איפה אפשר לאכול לפני ואיזה כיף יהיה לעודד, ואני, אני הייתי חדשה. ממש לא ידעתי מה לעשות. סך הכל הייתי בת 24 ולרגע קצר חשבתי שאולי זה יקרב אותי לעולמם.

 

למזלי הטוב ניחנתי ביכולת להיעזר באנשים מנוסים ממני ולקבל החלטה חינוכית ומושכלת. בסופו של דבר במקום כדורגל - הצעתי ללכת לתיאטרון. מנהלת בית הספר דאז החליטה "ללכת על זה" איתי ומימנה את רוב הפרס. הזמנתי כרטיסים לתיאטרון, ארגנתי הסעות, הכנתי פתקים צבעוניים שפרסמתי בבית הספר ועשיתי מכל זה אירוע גדול, כולל שליחת מכתבים להורים והודעה למחנכים.

 

המחזות הכתובים מהכיתה התעוררו לחיים על הבמה

אולם תיאטרון. המסך תיכף ייפתח ומחזה נפלא יתגלה
 אולם תיאטרון. המסך תיכף ייפתח ומחזה נפלא יתגלה 
 צילום: אימג' בנק / Getty Images 
 

תלמידיי התארגנו, התלבשו יפה והגיעו בערב מוכנים לאירוע תרבות. נסענו לתיאטרון וצפינו יחד בהצגה. בדרך עשיתי להם הכנה לגבי קימה בסיום ההצגה (רק כשהשחקנים מסיימים לקוד קידה ועוזבים את הבמה), דיבור (אסור), שימוש בטלפונים ניידים (חזרתי והזכרתי פעמים רבות שישתיקו את המכשיר הסורר). התוצאה: התנהגות מופתית, ראויה לכל שבח. כמה כיף היה לראות יחד איתם את הדמויות שנכתבו על דף וקיבלו בבת אחת חיים בידי השחקנים והפקת התיאטרון. בסיום יצאנו החוצה, קנינו בייגלה חמים, כאלה שמוכרים ביציאה מכל תיאטרון ונסענו הביתה.

 

הגעתי מאושרת והבנתי שהייתה לי הצלחה. מאז פתחתי קבוצה שקראתי לה "נוער שוחר תיאטרון" שאליה יכול להצטרף כל תלמיד באשר הוא. ההליכה המשותפת לתיאטרון הפכה להיות דבר מקובל שעושים יחד, חוויה מלאת דמיון והשראה. יצא לי לצפות עם תלמידיי בהפקה המדהימה של "המלט" השייקספירי, ב"כנר על הגג" הקלאסי, ב"ימי שלישי עם מורי" שגרר דמעות רבות מצדי בייחוד לנוכח הצפייה לצד תלמידיי (ההצגה עוסקת בסטודנט של מרצה הנוטה למות, שבא לסעוד את מורו ולומד ממנו שיעורים לחיים), ב"ינטל" (קצת פמיניזם), במחזות של חנוך לוין (אני מלמדת את "חפץ" והיה לי חשוב שיכירו את הסגנון במחזות נוספים), בהצגה בתיאטרון הערבי-יהודי ביפו ("אלף לילה ולילה") ועוד רבים וטובים.

 

מחוויה שעשויה הייתה להיתפס כ"חנונית" (בל נשכח באיזה גיל מדובר פה) נוצרה חוויה שאנשים רוצים לקחת בה חלק. משהו שמדברים עליו אחר כך גם בפייסבוק, שדנים בו בדרך הביתה בהסעה. עונג צרוף, חינוך לתרבות, שפה, אמנות ואסתטיקה, עידוד לדמיין ולקבל השראה.

 

אני גאה בפרויקט הזה שלי ובשותפיי הצעירים שמצטרפים אליו. בעיקר אני גאה בעובדה שברור לי שתלמידיי שלי, לכשיגדלו וילכו לתיאטרון בכוחות עצמם, לעולם לא ימהרו לאוטו בחניון על חשבון כבודו של השחקן הראוי למחיאות הכפיים ואהדת הקהל. לעולם הסלולארי שלהם לא יצלצל כי הם יבדקו את עצמם כמה פעמים שצריך. במידה מסוימת, אני משווה את עבודת השחקן לעבודת המורה: עומד אדם על "במה" מול "קהל" ונותן מה שיש לו, הקהל בתמורה נדרש להתנהג בכבוד ובדרך ארץ וגם להגיד תודה מדי פעם בדמות מחיאות כפיים או מבט משתתף.

 
שחקנים. כך מחנכים לתרבות, אמנות ואסתטיקה
 שחקנים. כך מחנכים לתרבות, אמנות ואסתטיקה   צילום: אימג' בנק / Getty Images 
 
 

"אם פעם חשבתי שהצגות זה משעמם, היום מבינים שלכל סיפור יש מסר"

 

מה חושבים על זה התלמידים? הנה מקצת מהתגובות של חלק מאלו הלוקחים חלק בקבוצה:

 • "חשוב להיחשף לסוגים השונים של ההצגות, ובאמת לכל סיפור היה מסר שונה. אם פעם חשבתי שהצגות זה משעמם, היום אני הולכת עם "ראש פתוח" יותר, ומבינה שלכל סיפור יש מסר ששווה לאמץ".

 • "החוויה הזו הייתה מעניינת, שונה ומלמדת למרות שלפעמים לא הבנתי את המסרים אבל אז הסברת לנו והכל התחבר".

 • "חווית התיאטרון תרמה לי בכך שאני יודעת שלא הייתי מגיעה לראות את ההצגות האלה בכוחות עצמי".

 • "מכל ההצגות הכי נהניתי ב'המלט', מפני שהתחברתי לסיפור. נהניתי להיחשף למילים ברמה גבוהה, שחלקן למדנו בשיעורי ספרות ולפתע הן באו לידי ביטוי בהצגה ושמחתי שאני מבינה אותן. שמעתי המון על שייקספיר ועכשיו אחרי שראיתי את ההצגה יכולתי להבין במה מדובר, להחמיא ולהמליץ על המחזה בעצמי".

 

אפשר לראות שהתגובות מדברות בעד עצמן והן רק מלמדות שיש להמשיך ולחשוף את התלמידים לתרבות ולא להרים ידיים ולהגיד "אה, זה לא מעניין אותם".

 

רוצים לדעת עוד על מלאכת המורה? כנסו לבלוג שלי

 
 
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
 
תגובות
הוסף תגובה0 תגובות
הוספת תגובה
מאת
 
נושא
 
תוכן
 
 
 
 
תודה! תגובתך התקבלה.
התגובה תתפרסם בכפוף לתנאי האתר.
 
 
 
 
 

כל הזכויות שמורות 2011 © נענע 10 בע"מ
 
 
 
 
כל הזכויות שמורות © Nana10 בע"מ
Video powered by