בערוץ
 
 
 
 
 
 
 
אורטל עושה בית-ספר 
להישאר לעד ילדים 
 
 השירות בצה"ל מוחק חלקים מהנפש ומחליפם באחרים    צילום: Gettyimages/ אימאג'בנק    
אורטל עושה בית-ספר |
 

רגע אחד הם עדיין תלמידים שמשתטים אך בהרף עין הם הופכים לחיילים, ללוחמים. לא כולם חוזרים הביתה, אל המשפחה, החברים ובית הספר שהשאירו מאחור. כל שנותר הוא רק לזכור ולהזכיר את מי שלחם ולעולם לא יזכה להיות מבוגר. וגם: מדוע צעירים רבים מוכנים לתת את נפשם וגופם למען המדינה? אורטל עושה בית-ספר

 
 
 
 
 
 
 
 
 

השבוע התקשר אליי תלמיד שלי לשעבר וביקש לדעת פרטים לגבי טקס יום הזיכרון שיתקיים בבית הספר. נתתי לו את כל הפרטים והוא הלך לברר עם המפקד האם ייתנו לו לצאת הביתה בשביל להשתתף בטקס. אחרי ששאל הוא נחל אכזבה כשקיבל "לא" חד משמעי. אותו תלמיד משרת ביחידה קרבית, רחוקה מאוד מהבועה שתלמידיי נמצאים בה כעת. כשאני נזכרת בו לפני שהתגייס ומשווה לאדם שהוא כעת (בסך הכל עברה פחות משנה), אני נדהמת. אני שמחה על ההתבגרות וההתחשלות אך באותה נשימה חשה צער רב על אותם הדברים בדיוק.

 
סג"מ צור אור. נהרג בפיגוע במעבר ארז
 סג"מ צור אור. נהרג בפיגוע במעבר ארז 
 צילום: רפרודוקציה, דובר צה"ל 
 

אני זוכרת את אותו תלמיד מאחר לבית הספר ומתרץ בפניי: "לא התעוררתי בזמן". אני זוכרת אותו מנסה לחמוק ממשימות בית ספריות כדי "לעשות עוד סיבוב" בים, מתעסק בשטויות על בנות וחברים, ישן שעות רבות, מבלה. היום הילד הזה, כן ילד, ישן מעט מאוד, נמצא רחוק מהבית ומגיע אליו כל שבועיים-שלושה, קר לו בלילה ובעיקר הוא רחוק מכל המוכר לו.

 

לטקס יום הזיכרון הזה, יום המפגש של בוגרי בית הספר, שה"טריים" שבהם מגיעים אליו על מדי צה"ל לרוב, הוא לא יגיע. אחרים כן, מהשכבה שלו, משכבות קודמות, אפילו מהשכבה שלי. בעיקר לא יהיו שם שני חבריי לשכבה שלמדו איתי בבית הספר וכעת הם תמונה על קיר הזיכרון שבו - סגן-משנה צור אור וסמל ראשון רותם אדם ז"ל.

 

צור אור זכרונות וגעגועים - סרט לזכרו

  

בבוקר יום הזיכרון, לפני הטקס המרכזי בבית הספר, יתקיים טקס צנוע יותר ואינטימי למשפחות השכולות של בית הספר. אני אעמוד שם, עם מורים נוספים ואקריא מספר מילים לזכרו של חברי לשכבה. מהרגע שהתחלתי לעבוד בבית הספר שבו למדתי, לקחתי על עצמי להזכיר ולא לשכוח את פניהם ושמותיהם של אותם שני ילדים שלא יזכו להיות מבוגרים עוד. ביום השכול הגדול של מדינתנו הקטנה, יש כל כך הרבה סרטים, טקסים וסיפורים עד שלעיתים זה נשמע כה רחוק ולא נוגע. אצלי בכיתה הילדים יודעים היטב מי הם צור ורותם ז"ל.

 

 
חזרות לטקס יום הזיכרון. להזכיר ולא לשכוח את פניהם ושמותיהם של הנופלים
 חזרות לטקס יום הזיכרון. להזכיר ולא לשכוח את פניהם ושמותיהם של הנופלים   צילום: אורטל הופמן 
 

הליכה לעבר הלא נודע

סמ''ר רותם אדם. נהרג מירי צלף ברפיח
 סמ''ר רותם אדם. נהרג מירי צלף ברפיח 
 צילום: אתר משרד ראש הממשלה 
 

נושא השירות הצבאי הטעון עלה רק השבוע, פעם נוספת, עת חזרתי מהצגת התיאטרון "אם יש גן עדן" עם תלמידיי. ההצגה מבוססת על ספר בעל אותו שם שעובד גם לסרט המוכר "בופור". לפני ההצגה נפגשנו עם הסופר רון לשם ובסיומה נפגשנו עם השחקנים ששיתפו אותנו בחוויותיהם עת עבדו על ההצגה וגם ענו לשאלותינו.

 

רוב השחקנים שירתו בעצמם ביחידות קרביות. החוויות לא זרות להם. אחד מהם, עוז זהבי שמו, אף שוחרר מהצבא לאחר שירות קרבי שהותירו הלום קרב במידה מסוימת. שחקן אחר, יוסוף סוויד, שיחק בהצגה חייל יהודי ונשאל על ידי התלמידים איך הייתה ההרגשה לשחק תפקיד כזה.

 

כשיצאנו משם, קצת לפני שעלינו על האוטובוס בחזרה הביתה, בעיקר חשבתי לעצמי שזו מדינה פשוט מטורפת, לא הגיונית, לא שפויה. השיחה בדרך הביתה הייתה גולת הכותרת מבחינתי באותו הערב, אף יותר מההצגה עצמה משום שהפער ביני לבין התלמידים בנושא הזה מדגיש את התום שלהם וכמה הם אינם יודעים לאן הם בכלל הולכים.

 
 

לתת את נפשי וגופי למען המדינה - "התאבדות"

 

לא סתם מגייסים אותנו בגיל כה צעיר, גיל של "טיפשות מבורכת" כפי שקרא לזה מאיר שלו בטורו האחרון. הרי אם היו מגייסים אותנו בגילאי 20 פלוס זה לא היה קורה. ה"התאבדות" הזו שבה אני נותן את נפשי וגופי למען המדינה, תופעת ה"מורעלים", היא לגמרי שייכת לעשור השני לחיים וזה באמת בלתי נתפס.

 

ולגבי ההצגה? ראיתי הצגות טובות יותר מזו, אך זו, יש בה משהו מאוד טעון שנוגע בנפש כל ישראלי שהתגייס או עתיד להתגייס לשורות הצבא. עבורי היה בה משהו כואב שהזכיר לי אנשים יקרים שאיבדתי, לא בהכרח בגלל מוות פיזי, אלא בעקבות השירות הצבאי המטלטל שמחק חלקים נכבדים מנפשם והחליפם באחרים. על אף שאני מחנכת את תלמידיי לשירות צבאי משמעותי ומתייחסת אליו כאל חובה וגם זכות, אני עדיין חושבת שזה לא הגיוני לשלוח ילדים למלחמות ואני בעיקר חוששת שבקרוב מאוד תתווספנה ללבי דאגות רבות לשלומם של כל כך הרבה נערים ונערות שהכרתי בבית הספר. שרק תהיו בריאים, שלמים ומאושרים והלוואי הלוואי שברבות השנים לא נגייס עוד ילדים למלחמות.

 

לעוד סיפורים היכנסו לבלוג שלי

 
 
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
 
תגובות
הוסף תגובה0 תגובות
הוספת תגובה
מאת
 
נושא
 
תוכן
 
 
 
 
תודה! תגובתך התקבלה.
התגובה תתפרסם בכפוף לתנאי האתר.
 
 
 
 
 

כל הזכויות שמורות 2011 © נענע 10 בע"מ
 
 
 
 
כל הזכויות שמורות © Nana10 בע"מ
Video powered by