בערוץ
 
 
 
 
 
 
 
אורטל עושה בית-ספר 
זה שיר פרידה - אז בואו רק אמרו שלום 
 
 פרידה. רגע בלתי נמנע    צילום: Getty Images / אימאג'בנק    
אורטל עושה בית-ספר |
 

הסוף היה ידוע מראש. תפקידי היה ללוות את התלמידים, ללמד, להדריך ולחנך אותם במשך שלוש שנים עד לפרידה הבלתי נמנעת. לפני שהמסך יירד במסיבת הסיום, כל שנותר הוא לסכם את השנים היפות הללו בערב כיתה אחרון ולהביט אחורה, יחד עם התלמידים, בסיפוק, גאווה והודיה על החוויה יוצאת הדופן. אורטל עושה בית-ספר

 
 
 
 
 
 
 
 
 

להיפרד זה קשה. מהרגע שהילד נולד הוא מתכונן לתחילת החוויה של היפרדות מאמו-הורתו: תשעה חודשים הוא ניזון ממנה וגדל בתוכה כחלק סימביוטי, בלתי נפרד מגופה וממנה ואז הוא יוצא אל אוויר העולם והנה הוא אדם בפני עצמו עם שם, פנים, רצונות וצרכים. חוויית ההיפרדות, לפחות מבחינה פסיכולוגית, אינה מתרחשת מיד עם היוולדו אלא בשלב מתקדם יותר שבו הילד לומד להפנים שהוא ואמו הם שני אובייקטים נפרדים.

 
הנקה. לחזור לרחם המגונן
 הנקה. לחזור לרחם המגונן 
 צילום: GettyImages/אימג'בנק 
 

ההבנה הזו נראית אולי מובנת מאליה אבל אם תשאלו אותי, מאותו רגע ולאורך כל החיים רובנו מחפשים "לחזור לרחם" במידה מסוימת, למקום החם, המגונן, שיש בו "ביחד" בלתי-מתפשר, ללא תנאי וללא חרב הפרידה המאיימת מעל ראשינו. מצער מאוד (או שלא) אך לא כך הדבר וחוויית הפרידה הזו היא הראשונה מני רבות שתגענה בהמשך הדרך.

 

חרדת הפרידה נובעת בין היתר גם מאותם מקומות לא מודעים, ישנים נושנים שנזכרו כאן קודם, אך היא יכולה גם לנבוע מחוויות מאוחרות יותר של פרידות מכאיבות שלא עובדו כראוי. לכל אדם יש סגנון פרידה משלו - יש את מי שמכחיש את השינוי החד ויש את מי שיחליף את רגשות הכאב ברגשות של כעס או הקטנה של החוויה כדי לחוות פחות צער בסיומה, יש את מי ששמח לעבור לשלב חדש וכן הלאה. כל סגנון מקובל וכל סגנון לגיטימי בפני עצמו.

 

יחד עם זאת פרידה גם מאפשרת לרוב התחלה חדשה והזדמנויות חדשות והיא גם מזמנת אפשרות לחוות חוויה מתקנת לחוויות פרידה קודמות. זו הסיבה שבני האדם יצרו לעצמם טקסים, אירועים "מסודרים" לאמירת שלום, לשיתוף ברגשות, לחיבוק אחרון, מסיבות סיום, כתיבת ברכות ולהבדיל גם שבעה ומנהגי אבלות.

 

 
תינוק ואמא. הפרידה הראשונה בחיים
 תינוק ואמא. הפרידה הראשונה בחיים   צילום: GettyImages/אימג'בנק 
 

שלט ניאון מנצנץ: התכוננו - הפרידה מגיעה

תלמידים במסיבת סיום. כולם יודעים שלכאן הם לא יחזרו
 תלמידים במסיבת סיום. כולם יודעים שלכאן הם לא יחזרו 
 צילום: חדשות 10 (אילוסטרציה. למצולמים אין קשר לכתוב) 
 

אז כן, להיפרד זה תהליך קשה. כבר כתבתי בעבר שאני משתאה מול אותם אנשים שמסוגלים (ולא בעזרת מנגנוני הגנה משוכללים) להיפרד מבלי להתפרק או להצטער כל כך. אני כשלעצמי מתקשה מאוד וחשה צער עמוק, שלא לומר יגון, כאשר אני נפרדת ממקומות ומאנשים יקרים לי ומשמעותיים בחיי. ובכל זאת, בחרתי (בחרתי?) במקצוע שבו אני מלווה אנשים צעירים מספר שנים, אך הפרידה ניצבת ברקע ידועה וברורה כשלט ניאון מהבהב המסמן לך את קצה הדרך מראש.

 

כעת אני עומדת עם תלמידיי בישורת האחרונה. שלוש שנים משותפות עומדות לבוא לקיצן, מסיבות הסיום בפתח, בגרויות אחרונות נכתבות בכוחותיהם האחרונים, המתח של הסיום, התקווה לבאות... שפע חוויות חדשות מרתקות, צבעוניות, תחושה של רצון לטרוף את העולם לצד פחד מהלא נודע, כאבי התבגרות וגדילה.

 

בעוד שלושה שבועות (מה, כבר?) תיערך מסיבת סיום כיתתית עם ההורים. שלושה ימים לאחר מכן תתקיים מסיבת הסיום השכבתית הכוללת מופע, שירים וריקודים. וזהו. נרד מהבמה לאחר שהשיר האחרון ינוגן כשברקע זיקוקי דינור או בלונים שיופרחו לשמיים ... איש איש יצעד לביתו בידיעה שלכאן לא חוזרים. מתי תבוא ההפנמה? זה כבר עניין אחר ובכל זאת, אנחנו מתכוננים.

 
חיבוק. שלוש השנים האחרונות - חוויה יוצאת דופן
 חיבוק. שלוש השנים האחרונות - חוויה יוצאת דופן   צילום: אימג' בנק / Getty Images 
 
 

"ערב כיתה אחרון": אהבה יש באוויר - וגם העלאת זכרונות

בני נוער. כמעט כמו משפחה
 בני נוער. כמעט כמו משפחה 
 צילום: אימג'בנק / Getty Images 
 

הערב חזרתי מ"ערב כיתה אחרון" שלי ושלהם לבד. בלי הורים ובלי חברים לשכבה התאספנו רק אנחנו, בהרכב הכיתתי-משפחתי שיצרנו לעצמנו. אחרי עשרות (ללא לשון הגזמה) ערבי כיתה בנושאים שונים, התכנסנו הערב שוב. בנוהל הרגיל הצטלמנו, הבאנו כיבוד, ניקינו בגמר האירוח, דיברנו ובעיקר חלקנו עוד חוויה של "ביחדנס" משותף. במרכז המחצלת שישבנו סביבה היו פתקים עם שאלות או אמירות הדורשות התייחסות חופשית כמו למשל: חוויה מטיול שנתי, מורה שיצר עם הכיתה קשר טוב, רגע שבו היית גאה להיות חלק מהכיתה, במה כיתתנו שונה מאחרות ועוד.

 

כיף היה להיזכר, משונה היה להביט בהם ולראות שוב, כמה הם גדלו מאז ערב הכיתה הראשון כשעוד הכרחתי אותם להגיע אליו. היו רגעים שהם בכלל לא הצליחו להחזיק קשב, נכנסו אחד לדברי השני, מישהו מספר חוויה, השני צועק נזכר במשהו ובעיקר תכונה רבה ואי-שקט... חלק מתכנון הערב הוחזר כלאחר כבוד לתיק (צריך לקרוא את השטח ואת רוח המשתתפים בערב הנתון) והערב קיבל את האופי המסוים שלו ושל האנשים שנכחו בו על גילם, אופיים, שלב התפתחותי שבו הם נמצאים וכן הלאה.... ואולי זה לא בדיוק כמו שתכננתי אבל כשאתה מוכן "לצאת" מהתכנון שלך ולהתכתב עם המציאות התוצאה מאוד אותנטית.

 

החיבוקים, המילים היפות, האהבה (כן, אהבה) שעמדה באוויר הערב של סוף מאי 2011 גורמת לי להביט אחורה על שלוש השנים שחלפו בסיפוק, גאווה והודיה אין קץ על שזכיתי לחוויה יוצאת הדופן הזו שאיש מלבדי ומלבדם לא באמת יוכל להבין לעומקה.

 

לעוד סיפורים היכנסו לבלוג שלי

 
 
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
 
תגובות
הוסף תגובה0 תגובות
הוספת תגובה
מאת
 
נושא
 
תוכן
 
 
 
 
תודה! תגובתך התקבלה.
התגובה תתפרסם בכפוף לתנאי האתר.
 
 
 
 
 

כל הזכויות שמורות 2011 © נענע 10 בע"מ
 
 
 
 
כל הזכויות שמורות © Nana10 בע"מ
Video powered by