בערוץ
 
 
 
 
 
 
 
 
זה לא נעים לראות עם סגור 
 
 מסע בן 2000 שנה. אחד מקירותיו של מוזיאון בית-התפוצות   
 
שאול מזרחי

בשבוע שבו החליטה הממשלה להדק עוד יותר את החבל על צווארכם, רובכם ודאי התעלמתם מסגירתו של בית-התפוצות; כן כן, המוסד היחיד בעולם שמתעד את חייו של העם היהודי מחורבן הבית ועד היום, הופקר בלי בושה; שאול מזרחי קורא לכם לצאת למאבק

 
 
 
 
 
 
 
 
 
אוצר חבוי במחסן. בר-המצווה של אברהם מזרחי, דמשק 1928
 אוצר חבוי במחסן. בר-המצווה של אברהם מזרחי, דמשק 1928    
כשנה אחרי מות אבי החלטנו שהגיע הזמן לעשות סדר בחפצים שהשאיר אחריו. איש דיסקרטי וקפדן היה אבא שלי. את כל המסמכים, התמונות ושאר המזכרות מעברו הוא אגר במחסן שבחצר, ולא הרשה לאיש להיכנס אליו. בילדותי, הייתי בטוח שמסתתר במחסן הזה אוצר. בלילות מסויימים פחדתי שמסתובב שם בין הארונות והמדפים איזה שד.

"... נמצאת מתאים למשימה!", הודיעו לי האחים שלי, ו"הפילו עלי את התיק" של מיון תכולת המחסן. בהומור ציני אופייני הם גם הנפיקו לי תג מיוחד - "מנהל הארכיב המשפחתי".

אני חייב להודות שניגשתי למלאכה די בחשש. פחדתי שמא אני עומד לחשוף סודות משפחתיים אפלים. אבי, כמו שאר בני משפחתו, דגל תמיד בדיסאינפורמציה - פגם מנטאלי נפוץ בקרב עולי סוריה - מה גם שלכל סיפור במשפחתנו היו תמיד כמה גרסאות, בערך כמספר המספרים. ואם נביא בחשבון גם את הדמיון המזרחי שלא חסר אף פעם למשפחה, יוצא שאי אפשר להבדיל אצלנו בין אמת ובדיה.

תצלומים נדירים, קליעים מעוקמים, מכתבי אהבה וגם כמה צטלך

לא מצאתי שם תיבה עתיקה מלאה במטבעות זהב, וגם לא גיליתי שסבא שלי היה זה שרצח את ארלוזרוב. אבל בין מכתבי האהבה הצהבהבים מאהובותיו של אבי טרם נישואיו, לבין הגביעים והתעודות המעידים על תחרויות האופנועים בהם זכה, מצאתי גם צילומים נדירים מחיי משפחתי בדמשק, וגם את הדרכון של סבתי הצעירה כשמוטבעת עליו חותמת "חשודה" - כנראה שפקיד מעבר הגבול הבריטי לא לגמרי השתכנע שמטרת נסיעותיה התכופות לסוריה היו ביקורים משפחתיים.. (הוא צדק. היא ניצלה את ההזדמנות כדי להבריח את רכושה לארץ).

במחסן מצאתי גם לא מעט קליעים מעוקמים שסבתי הקפידה לשמור בתוך מטפחת בד (מזכרת מצלפים ערבים שנהגו לירות ממסגד ביפו לתוך ביתה). מצאתי גם את דרשת בר המצווה של אבא שלי. משפע התמונות שגיליתי שם נדהמתי לגלות עד כמה אני דומה לסבי, וגם מצאתי כמה רמזים לכך שאבא שלי היה מבוקש ע"י הבריטים בחשד לחברות באצ"ל.

מצאתי אפילו את חוזה הקנייה של הבית, שסבתי רכשה מערבי בשנת 1937, ושבו התגוררה עד שעיריית תל-אביב החליטה לסלול תחתיו כביש; עיינתי גם בפסק הדין המביש שבו פסק בית המשפט פיצוי מגוחך עבור הבית שנהרס, בנימוק שלסבתי נותרו רק מעט שנים לחיות.

היו שם כמובן גם הרבה קוריוזים, כמו למשל פתק שמעיד על "שיטת הצעטלך", הזכורה לשמצה מהתקופה שההסתדרות ניהלה את המדינה: "נא לדאוג לחבר____ ששירת בפלמ"ח בתפקיד____ ולסדר לו עבודה ב_____ על החתום _____ (אני אשאיר לכם לנחש מי היה חתום על המכתב. רמז: מדובר באישיות בכירה מאוד באותם הימים).
 
מאות אלפי מבקרים. חיילים בעת סיור במוזיאון
 מאות אלפי מבקרים. חיילים בעת סיור במוזיאון    
הצטערתי שלא התעניינתי קצת יותר בעבר, כל עוד הדור של אבי וסבתי היה עדיין בחיים. אבל כנראה שזה עניין של גיל. כשאתה צעיר, אתה נוטה למרוד ולבעוט בעבר. בחיים המתעתעים האלה, יש חוויות משמעותיות שאינך חש בחסרונן לפני שאתה חווה אותן. רק אחרי שסיימתי את מסע השורשים הזה הבנתי עד כמה הוא חיזק את העצמיות והזהות האישית שלי, אפילו בקשר לזכות שלי לחיות בארץ הזו.

מציאת השלל עוררה התרגשות אצל כל בני המשפחה. גיסי, מנהל מעבדת הצילום של מוזיאון בית-התפוצות, ראה את הצילומים מדמשק, והחליט לשכפל אותם מיד לטובת המאגר של המוזיאון. מתברר שמדובר בממצא די נדיר מחיי הקהילה היהודית שם.

בשבוע שעבר הודיעו במהדורות החדשות שבית התפוצות נסגר. רוב חברי מועצת המנהלים התפטרו, והמנכ"ל שלח לעובדים הודעה שהוא מוציא אותם לחופשה ללא תשלום, לשלושה חודשים. כל מי שמכיר את הדרך שבה מתנהלים הדברים בארץ יודע שמשמעות מהלך כזה הוא סגירה סופית, באופן אלגנטי. (בינתיים החליט בית המשפט להקפיא את החופשה. השבוע הודיע גם המנכ"ל על התפטרותו. אז בינתיים דלתות בית התפוצות פתוחות, אך המקום נותר יתום, ללא אבא וללא אמא. המדינה הסירה את ידיה מהמקום.

מאגרי מידע בלתי נדלים, חפצי יודאקיה נדירים ותיעוד של קהילות נכחדות

למי שלא מבין את המשמעות החמורה של הדברים - מדובר במוזיאון היחיד בעולם שמציג את חיי הקהילות היהודיות ברחבי תבל משך אלפיים שנות גלות, מאז חורבן בית שני ועד לתחילתה של הציונות, ואת המורשת המשותפת להן. המוזיאון הזה הוקם במיוחד כדי שכל יהודי, מכל מוצא או תפוצה, יוכל למצוא בו את הקשר שלו לעם.

במסלולי ההדרכה הייחודיים שתוכננו על ידי אבא קובנר וגדולי הפרופסורים להיסטוריה, צעדו מאות אלפי תלמידים, חיילים ותיירים, שלמדו באמצעים חווייתיים על שורשיהם. המקום מקיים, באופן שוטף, אין ספור אירועים שעוסקים בזהות היהודית, השתלמויות למורים ומפגשי הכנה למשלחות. רק בחופש הגדול האחרון אימץ המקום 2500 ילדים משכבות מצוקה; ובאביב הקרוב מתוכננים להגיע אליו במיוחד 4000 בני נוער מחו"ל.

עם סגירתו של המוזיאון צפוי להיסגר גם הפרוייקט הממוחשב הייחודי של אילנות היוחסין, שבו כל אחד יכול לגלות את עץ המשפחה שלו. עד היום הוקמו במסגרת הפרוייקט 6000 אילנות המכילים שני מיליון שמות, כשמאחורי עצים רבים מסתתרים סיפורים מרגשים של אנשים שגילו בני משפחה אבודים.

ומדובר גם בסגירה של מאגרי מידע בלתי נדלים, שבהם אפשר למצוא תיעוד של אירועים הסטורים חשובים, ארגונים, חפצי יודאיקה, אוצרות שנשדדו בשואה, סגירה של ספריית מוסיקה יהודית עצומה, של ארכיון בו שמורים עשרות אלפי תצלומים נדירים ונעילה של מקום ששולח צלמים מטעמו לתעד קהילות נידחות ונכחדות ברחבי העולם, מהודו ועד האמזונס (שצלמיו, אגב, היו הראשונים שהביאו לתודעת הציבור הישראלי את קהילת יהודי אתיופיה).
 
מבלי להיכנס לנסיבות המשבר ולאשמים בו, דבר אחד ברור. האחריות על המוזיאון היא של המדינה. היא גם זו שדרך מוסדותיה השונים מינתה לאורך השנים את מועצות המנהלים, המוצלחות והכושלות כאחד. במהלך השנים האחרונות הונפה חרב הקיצוצים שוב ושוב מעל למוזיאון, מצבת עובדיו ירדה ממאה ושמונים לשישים, תנאי השכר הורעו ומזה שנה וחצי המקום נסגר ליום אחד בשבוע.

אז נכון. השבוע אישרה הממשלה תכנית כלכלית קשה הצפויה לפגוע במאות-אלפי אזרחים, ודווקא באלו הזקוקים לה ביותר. אבל בין שורות ספרי התקציב מסתתרת גם פגיעה אנושה בתרבות וביצירה, על כל גווניה וסוגיה. סך כל תקציב התרבות עומד על פחות מפרומיל וחצי מתקציב המדינה. ורק לשם השוואה, במדינות מתוקנות במערב חלקה של התרבות הוא פי שלושים מאשר בישראל. ושימו לב, בתוך התקציב הזעום הזה, המוזיאונים ממוקמים בתחתית הרשימה.

יש להניח שאני אסתדר עם יתמותי, ויש להניח שהייתי יכול להמשיך לחיות את חיי, גם אם לא הייתי מתפרץ למחסן של אבי ומתוודע להיסטוריה המשפחתית שלי, אבל אומה לא יכולה להיווצר ולשרוד בלי לינוק משורשיה ומורשתה, מבלי ליצור זיכרון קולקטיבי ולהגן עליו.

אז למי שאכפת מהעבר ומהעתיד שלו, מספר הפקס של לשכת השרה הממונה, לימור ליבנת, במשרד החינוך והתרבות הוא: 5602246 – 02; אולי הפקסים שלכם יניעו אותה לפעול ביתר מרץ להצלת המקום.
 
 
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
 

כל הזכויות שמורות 2011 © נענע 10 בע"מ
 
 
 
 
כל הזכויות שמורות © Nana10 בע"מ
Video powered by