בערוץ
 
 
 
 
 
 
 
אורטל עושה בית-ספר 
עוף גוזל 
 
 לחבק ולשחרר לחיים עצמאיים    צילום: אימג' בנק / Getty Images    
אורטל עושה בית-ספר |
 

שלוש שנים עם התלמידים חלפו עברו להן והפרידה לא נעשית קלה מיום ליום. המורים והתלמידים פונים לדרכים אחרות אך עדיין מתקשים להתקדם הלאה. כיצד לנהוג? האם לנתק את הקשר בבת אחת כמו שמורידים פלסטר ולתת לצעירים להסתדר בכוחות עצמם? לפתח איתם קשרי חברות? האם בכלל יש לקשר כזה סיכוי להחזיק מעמד? אורטל עושה בית-ספר

 
 
 
 
 
 
 
 
 

סיימתי את עבודתי עם תלמידיי במחזור הנוכחי. שלוש שנים של עבודה משותפת שלי ושל כיתת החינוך שלי הגיעו לקיצן. כעת, בבת אחת, הכל משתנה והשאלות צצות ועולות: באיזה אופן לשמור איתם על קשר? האם זה נכון בכלל? האם לתת להם ליזום? האם להיענות ליוזמותיהם? אולי המשמעות של "לשחרר" היא בכלל נתק? שאלות רבות עולות בקשרים בכלל ובקשרים לא-סימטריים בפרט.

 
ציפור וגוזלים. "לגרש" את הצאצאים או להמשיך לפטם אותם?
 ציפור וגוזלים. "לגרש" את הצאצאים או להמשיך לפטם אותם? 
 צילום: אימג' בנק / Getty Images 
 

אני נזכרת שקראתי פעם שאצל זן מסוים של ציפורים, אמא-ציפור מנקרת עם מקורה בגוזליה על מנת לגרום להם לפרוש כנפיים ולעוף מן הקן. אם ניקח את המטאפורה הזו ליחסי הורים-ילדים, או מורים-תלמידים וכל קשר אחר בו יש מבוגר אחראי חונך, מדריך ומלווה ומנגד יש אדם צעיר אשר נחנך, לומד ונתמך - נגלה כי הנושא טעון ומעלה שאלות רבות ואף חרדות. רוב האנשים יחושו רגשות סותרים כלפי אותה אמא-ציפור אשר לכאורה "מגרשת" את צאצאיה. מצד שני, היא מאפשרת להם לעוף חופשי בעולם. כיצד אם כך, נכון לנהוג ומה זה בכלל המושג הזה "לשחרר" שכולם משתמשים בו?

 

נחזור מעולמם של הציפורים לעולמם של בני האדם: בכל רגע שבו יוצא תינוק לאוויר העולם נולדת גם אמא. נולד גם אבא. יש להם תפקיד חדש לכל החיים, יש להם מחויבות לא רק לעצמם כי אם למישהו אחר שתלוי בהם וזקוק להם. מאותו רגע סדרי העדיפויות משתנים (ברוב המקרים) וגם אם קשה, אין דרך להשיב את הנולד, תרתי משמע. ההורה, בעולם אידיאלי, מחויב להגן על ילדו, לספק את הצרכים הבסיסיים שלו, להעניק לו משענת רגשית ולהוות בסיס אם שממנו יוצאים ואליו תמיד אפשר לחזור, כאשר אי שם במעמקי הלא-מודע, שוכנת לה הידיעה שיום אחד תהיה גם פרידה.

 

 
אמא עם תינוק. הפרידה העתידית שוכנת לה בתת מודע
 אמא עם תינוק. הפרידה העתידית שוכנת לה בתת מודע   צילום: אימג' בנק / Getty Images 
 

האם ילדי יסתדר בעולם הגדול?

 

מחשבות אלה הן קשות, אולי אף קשות מנשוא ואנו בני האדם, אשר מתקשים להתמודד איתם, מכחישים ומדחיקים. מתקשים להבין ולהשלים עם זה שמטרת הגידול של ילדים בסופו של דבר היא שחרורם לחייהם שלהם. לא לחינם השיר "עוף גוזל", הגם שהפך לנדוש עם הזמן, צובט כל לב ונוגע בעצבים החשופים של הורים: האם ילדי יסתדר שם בעולם הגדול? האם נתתי לו כל שיצטרך?

 

אפילו שלמה ארצי כתב פעם שיר שהקדיש לבתו בשם "טלפני טלפני" (חכו לסוף הטקסט ותוכלו להאזין לו) ובו הוא מתאר לה את היציאה לעולם, את ה"פתאומיות" של עזיבתה, שהרי אי אפשר באמת להיות מוכן לרגע הזה, וגם מה ששוכן בשחר הידיעה מפתיע כשהוא מאיים עלינו, כי הרבה יותר קל ונעים לדמיין את ילדינו איתנו לכל החיים.

 

(עוף גוזל - מילים: אריק איינשטיין לחן: מיקי גבריאלוב)

 
 

מהזמנה למפגש ושיחות טלפון ועד לברכת חג שמח

מי צריך לשחרר - המורה או התלמידים?
 מי צריך לשחרר - המורה או התלמידים? 
 צילום: Getty Images / אימאג'בנק 
 

אז היום, לא כאמא אלא כמורה, אני תוהה כיצד "לנהל" את המצב החדש? נכון לשלב זה, ה"חופש הגדול" התחיל, אני עוסקת בשלי, מתכוננת לעבודתי בשנה הבאה כיועצת בית ספר, חיה את חיי ואף נהנית במידת מה מהסרת האחריות הכרוכה בחינוכם של 37 אנשים צעירים הזקוקים לתשומת לב אין סופית.

 

מצד שני, הקשר לא דועך ביום אחד, יש הודעות טקסט, יש הודעות בפייסבוק, יש שליחת אימיילים עם תמונות ואמירות המביעות געגוע. חלקם מזמינים אותי לבלות איתם כפי שלא ניתן היה בבית הספר, לאכול יחד וכדומה. כאדם מבוגר אני מבינה, מקבלת ומשלימה עם כך שבקרוב מאוד הם יתגייסו, יהיה להם מפקד בצבא אשר ימלא את תפקיד המבוגר האחראי, ימלא את צורכיהם והקשר שלנו ייכנס לקופסת הזיכרון בלב.

 

בהתחלה יהיו הודעות ברכת חג שמח, אולי גם ביום ההולדת אבל גם זה ידעך למעט תלמיד או שניים שעמם הקשר יהיה אחר. נכון לעכשיו, חלקם מבקשים ממני חברות בפרופיל הפייסבוק האישי שלי (יש לי פרופיל פייסבוק נפרד לבית הספר), האם עליי לאשר אותם? האם עליי להיענות להצעותיהם להיפגש? אולי התפקיד שלי כעת הוא להיות זו ש"סוגרת", ש"אוטמת", שמשלחת לחופשי? סוגיה לא פשוטה.

 

 
לאפשר עצמאות. ואם יפלו? הם יקומו מחדש
 לאפשר עצמאות. ואם יפלו? הם יקומו מחדש   צילום: אימג' בנק / Getty Images 
 

במהלך הכתיבה כבר הבנתי את התשובה הנכונה לי - "לשחרר" זה הפתרון ואת זה לא עושים באף אמצעי חיצוני שכן הפרידה הטקסית כבר הייתה. את זה עושים בעבודה פנימית, במחשבה מודעת ולעיתים אף במאמץ לא מבוטל, וזאת מתוך לקיחת אחריות ונכונות לגלם את תפקיד המבוגר גם בסיום. להיות להם בסיס האם כשירצו, כשיבואו לבקש עצה, חיבוק או תמיכה אבל גם לעודד אותם מכל הלב מתוך מחשבה עליהם בלבד, להתקדם הלאה, לבנות מסגרת חדשה ולהאמין שיש להם הכוחות להסתדר בכוחות עצמם.

 

ואם הם יטעו, אתם שואלים?, אז הם יטעו, יקומו ויתחילו מחדש, זה לא סוף העולם. גרוע מזה יהיה אם נתחשב בצורכינו שלנו ונתעלם ממה שנכון להתפתחותם המיטבית. היו שלום תלמידיי היקרים, אני יודעת שתצליחו ובקן יהיה תמיד מי שיחבק כשתתעופפו בסביבה. געגועיי שלוחים לכם.

 

לעוד סיפורים מחוויותי כמורה היכנסו לבלוג שלי

 

(טלפני טלפני - מילים ולחן: שלמה ארצי) 

 
 
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
 
תגובות
הוסף תגובה0 תגובות
הוספת תגובה
מאת
 
נושא
 
תוכן
 
 
 
 
תודה! תגובתך התקבלה.
התגובה תתפרסם בכפוף לתנאי האתר.
 
 
 
 
 

כל הזכויות שמורות 2011 © נענע 10 בע"מ
 
 
 
 
כל הזכויות שמורות © Nana10 בע"מ
Video powered by