בערוץ
 
 
 
 
 
 
 
אורטל עושה בית-ספר 
הישראלי המכוער והמורה האידיאולוגית 
 
 אצבע משולשת. התנהגות שאי אפשר להבליג עליה    צילום: אימג' בנק / Getty Images    
אורטל עושה בית-ספר |
 

אין אחד שלא נתקל בקללה שנזרקה לעברו בכביש או שלא הפך לשבוי באוטובוס כשהנוסע שלידו השמיע בקולי קולות מוסיקה. אלו הן רק חלק מתופעות הישראלי המכוער ואמנם לחיות בארצנו זו גאווה אך לא תמיד מרגישים כך. מה קורה כשלמורה יש ביקורת כלפי המדינה או אזרחיה? האם מותר לדעה האישית להשתלב בחינוך דור העתיד? אורטל עושה בית-ספר

 
 
 
 
 
 
 
 
 

השנה האחרונה הייתה שנה מאוד סוערת ביני לבין מדינת ישראל: אני, הפטריוטית שמחנכת את אזרחי המחר, שרואה עצמה כמי שלקחה על עצמה תפקיד של שותפה בעיצוב הדור הבא, לא פחות, מצאתי את עצמי שואלת שאלות על הישראליות שלא שאלתי קודם. התנהגויות מסוימות שנתקלתי בהן קודם לכן ויכולתי להבליג עליהן, פתאום הטרידו אותי באופן שלא יכולתי יותר לעצום את העיניים.

 
בני נוער בפולין. רוצים לתקוע יתד אבל מתעלמים מישראלים בחו"ל
 בני נוער בפולין. רוצים לתקוע יתד אבל מתעלמים מישראלים בחו"ל 
 צילום: רויטרס 
 

מדינת ישראל היא הלב שלי. אני מאוד מאמינה במקום הקטן הזה שמבחינתי מדובר בנס שהוא ממשיך להתקיים בין מדינות עוינות, גדולות הרבה יותר ו"זקנות ומנוסות" ממנו. ב"שנים של מדינות", ישראל היא צעירה מאוד ויחד עם זאת הגיעה להישגים מרשימים בתחומים רבים. רמת החיים כאן היא די גבוהה ושביעות הרצון של התושבים גם היא. זו מדינה שוקקת ומלאת חיים שאי אפשר להתעלם ממנה גם אם זה מתוך היותה "קוץ בישבן" של העולם כפי שהמלעיזים טוענים.

 

יש משהו בישראליות, בדחיפה קדימה, בחוסר המוכנות לקבל "לא" כתשובה, שהופך אותנו להישגיים ובולטים. בעיניי גם לשואה ולהיותנו זרים ופזורים בכל העולם טרם הקמת המדינה, יש חלק בכך: הרצון לתקוע יתד, לזרוע שורשים, להפגין נוכחות, הצורך העז להיות קיים, נוכח ,יציב ובטוח, גם לזה יש חלק בישראליות ההישגית הממלאת את הלב גאווה לנוכח ההישגים המרשימים על אף גילה הצעיר.

 

לאהוב את המדינה למרות ולא בגלל

להתווכח ולריב אבל בסוף להסכים גם עם הצד השני
 להתווכח ולריב אבל בסוף להסכים גם עם הצד השני 
 צילום: אימג'בנק/GettyImages 
 

מצד שני, הישראליות הזו היא הרי חרב פיפיות: ישראלים רבים גאים לחלוק בפייסבוק סרטוני אהדה לישראל המראים כמה המצאות הן ישראליות וכמה אנחנו חכמים ומוצלחים, אך באותה נשימה להיות בחו"ל ולהתרחק מישראלים אחרים כמו מאש.

 

יש לרבים מאיתנו יחסי אהבה-שנאה עם המדינה ועם הישראליות ואם לדבר על עצמי, אז לי בטוח יש ולפני שטוקבקיסטים יכתבו לי ש"את מוזמנת לרדת מהארץ" כפי שכבר הגיבו באחד הטורים הקודמים שלי, אני מבקשת לעצור שנייה ולחשוב: האין זה הגיוני שגם משהו שאתה אוהב, תכפור בו ולא תסכים עם כל דבר שמתרחש בו? הרי כל ילד יודע להגיד ש"ההורים שלו מדהימים אבל...", כי אהבה זה לא רק "לאהוב בגלל" אלא לעיתים זה "לאהוב למרות".

 

הרי עם יד על הלב, כמה פעמים יצא לכם להתווכח עם בן אדם בלהט, בדרך כלל על נושא רגשי או אידיאולוגי, להגיב באמוציונליות, אולי אפילו להרים מעט את הקול, אבל בגמר הוויכוח לחשוב שאולי הצד השני בכל זאת "קצת" צודק ושיש משהו בדבריו? כמה פעמים קרה לכם שלאחר ויכוח שכזה, הנושא עוד בער בכם והמשכתם לדוש בו במקום אחר מול אדם אחר והפלא ופלא, אתם מוצאים ש"אימצתם" חלק מהטיעונים שהתנגדתם אליהם בכל תוקף בוויכוח ההוא הראשון?

 

כמעט כל נושא שטעון ברגש, מצפון ואמונה, הוא אינו "סופי" וקבוע מראש אלא משתנה, דינמי, מעורר שאלות ותהיות. מובן שיש נושאים שהם מוחלטים בעינינו ולא "נזוז" מהם ימינה ושמאלה, ובכל זאת, בנושאים שגם הלב מעורב בהם, עוד ניתן "ללטש קצת בקצוות" ולראות דברים מנקודת מבט אחרת.

 

בעיניי זה דבר יפה. עצם זה שאדם מתדיין עם אדם אחר ומתוך זאת מברר לעצמו דברים חדשים, מעלה תהיות חדשות בינו לבינו, זה מעיד בעיניי על היותו אדם חושב, מורכב ומעמיק שלא תמיד מקבל דברים כהווייתם ובטח שלא מתוך הלך רוח של "מה שהיה הוא שיהיה". זה אף יפה יותר כשמדובר באהבה - בחירה בבן/בת הזוג בכל פעם מחדש ולא מתוך הרגל, או כשמדובר בעבודה - לקום בבוקר מתוך חדוות היצירה. הדבר תקף גם לאמונה דתית או פוליטית.

 

 
גרפיטי ופטריוטיות. אהבת הארץ אל מול מעשה ונדליזם
 גרפיטי ופטריוטיות. אהבת הארץ אל מול מעשה ונדליזם   צילום: flickr cc 2.0 by zeevveez 
 
 

לחנך אחרת וליצור שינוי

 

אם נחזור לעניינו, מה קורה אם אני - ששותפה בחינוך הדור הבא, מייצגת ערכים מסוימים ומכוונת ליעדים מוצהרים של המדינה כמו למשל עידוד גיוס לצבא - פתאום מרגישה קצת אחרת כלפי כל הישראליות הבוטה והכוחנית הזו? מה קורה אם קשה לי שמקללים אותי בכביש, אם קשה לי שמשמיעים באוטובוס שירים בעוצמה ומכריחים אותי להאזין להם או מנהלים שיחת טלפון קולנית ברכבת, או כשנדחפים לתור שלי בבית המרקחת או בבנק? האם מותר לי להרגיש את הרגשות הסותרים האלה? האם מותר לי להביע ביקורת? ואם תצא ממני, אפילו לא מול תלמידיי, אמירה של סלידה מכל הדבר הזה - איך אחרים יקבלו את זה? שהרי "איך דווקא את? את שמחנכת את הדור הבא"

 

אז אני אינני שוטרת. לי מותר לצאת להפגנות ולי מותר לבטא מחאה. לפחות את הזכות הזו, ההוראה והחינוך לא נטלו ממני, ובעיניי, על אף שלאחרים קשה עם זה, מותר לי ואף רצוי שאני אשאל את עצמי כל הזמן למה אני פה ולמה אני פה ממלאת תפקיד חברתי סופר-חשוב למרות הסלידה שלפעמים אני חשה. מותר לי לשאול את עצמי איך אני יכולה לחנך אחרת ולהביא לשינוי. השינוי לא יבוא בלי לעבור קודם דרך הראש והלב שלי גם אם זה קשה ונשמע רע או לא פוליטיקלי קורקט. ולכל מי שדואג, כשאני נמצאת במשרד עם הורים ותלמידים, אני באופן מקצועי מאוד, שמה בצד את כל זה ומתייחסת אליהם במסגרת ההתייחסות הרלוונטית ומכבדת אותם באשר הם מבלי לשפוט איך הם לעסו את המסטיק.

 

לסיפורים נוספים היכנסו לבלוג שלי

 
 
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
 
תגובות
הוסף תגובה0 תגובות
הוספת תגובה
מאת
 
נושא
 
תוכן
 
 
 
 
תודה! תגובתך התקבלה.
התגובה תתפרסם בכפוף לתנאי האתר.
 
 
 
 
 

כל הזכויות שמורות 2011 © נענע 10 בע"מ
 
 
 
 
כל הזכויות שמורות © Nana10 בע"מ
Video powered by