בערוץ
 
 
 
 
 
 
 
אורטל עושה בית-ספר 
ציון 100 באזרחות 
 
 עצרת המחאה בתל אביב. גאווה ישראלית    צילום: רויטרס    
אורטל עושה בית-ספר |
 

קוראים להם "החבר'ה המפונקים מת"א", אומרים שהם "דור הסושי והנרגילה", אבל קשה להתווכח עם מאות אלפים שיוצאים לרחובות ודורשים פשוט לחיות. כמורה ומחנכת, ההתעוררות העממית היא שיעור האזרחות הטוב ביותר לתלמידים. לכן, צריך לנצור את הרגע המכונן הזה ולהבין שתמיד אפשר לשנות. אורטל עושה בית-ספר (במאהל המחאה)

 
 
 
 
 
 
 
 
 

ביום שבת ה-6 באוגוסט נסעתי במונית שירות והעברתי לאחד הנוסעים שישה שקלים שיעבירם לנהג כמקובל בתחבורה זו. כעבור רגע התברר לי שהמחיר עלה בשקל והנסיעה עולה מעתה שבעה שקלים. הוספתי שקל נוסף ואמרתי "שבוע אני לא נוסעת במונית שירות והופ המחיר עולה בשקל?" והוא ענה לי בחיוך "את רואה? לכן מפגינים הערב".

 

חייכתי לעצמי וחשבתי שמרוב ששתקנו כל כך הרבה זמן על כל כך הרבה עוולות חברתיות, נראה כי אנחנו רוצים למחות על כל דבר אפשרי בערך. זה נראה קצת מצחיק לפרקים ולכן לא אתפלא אם בקרוב מאוד תצוץ איזו פרסומת שתעשה שימוש בסיסמאות המחאה השואגת ברחובות, שלא לדבר על קומדיות וחיקויים של מצחיקנים בטלוויזיה.

 

לעוד סיפורים היכנסו לבלוג שלי

הצטרפו גם לבלוג שלי בפייסבוק »

הצטרפו למחאה בעמוד "דופקים אותנו" של נענע 10 בפייסבוק »

 
המאהל ברוטשילד. משהו חדש מתחיל אצלנו עכשיו
 המאהל ברוטשילד. משהו חדש מתחיל אצלנו עכשיו 
 צילום: יערה מרגולין 
 

המחאה העממית הזו שמוציאה כל כך הרבה אנשים לרחובות, שמעלה לדיון כל כך הרבה נושאים חברתיים בוערים, שמביאה לוויכוחי סלון סוערים, לטורים של פובליציסטים מכל גווני החברה הישראלית בעיתונות, המחאה הזו עושה אותי מאושרת. גאה. מרוצה.

 

המחאה הזו מעלה על נס את כל אותם ערכים חברתיים שהיו פעם חרוטים על דגלה של החברה הישראלית: ערכים של סולידריות חברתית, מחויבות למדינת ישראל, דאגה לחלש, שוויון, אחריות קהילתית ועוד. המחאה הזו עושה אותי גאה מכל כך הרבה סיבות אך אתמצת הפעם. ישנה כמובן הסיבה האישית שסוף סוף לא יקראו לי יותר נאיבית כשאני מביעה גילויי תקווה על היכולת לטעת שינוי של ממש! על האפשרות שדברים יקרו כאן אחרת! שכל עוד הנר דולק אפשר לתקן ורק צריך לחכות ולראות שבזמן המתאים דברים מתרחשים.

 

 
העצרת בתל אביב. סוף סוף לא איחשב לנאיבית
 העצרת בתל אביב. סוף סוף לא איחשב לנאיבית   צילום: רויטרס 
 

הדור הצעיר צא ולמד: אסור לוותר, לקבוצה יש כוח

 

האופטימיות והבחירה להסתכל על דברים באור חיובי והאמונה ביכולת האנושית לשנות מלווים אותי מגיל צעיר וכשאני רואה את העם שלי מצליח לקום ולזעוק אני מרגישה שייכת, כן, וזאת למרות שברור לי שעדיין יהיו מי שיגידו "את חיה בסרט שדברים ישתנו" (כבר שמעתי משפט כזה השבוע) או "עד שהשינוי במחירי הדירות יורגש ייקח זמן, אז אל תבני על זה" ובכל זאת: משהו מסוג חדש שלא קרה קודם מתרחש עכשיו.

 

ישנה גם הסיבה המקצועית-חינוכית לגאווה ולשמחה המציפות אותי, שהרי כמחנכת ומורה בישראל אין שיעור אזרחות טוב ממה שקורה כאן ועכשיו על מנת להעביר לתלמידים את המסרים שאנו כה חפצים ללמדם. אף ספר לא יסביר זאת טוב יותר. זהו רגע מכונן בחברה הישראלית שמעורר גאווה ואחדות בקרב המונים רבים ומחלחל גם לדורות הצעירים.

 

הדור של צעירים בני גילי שמוביל את המחאה סולל את הדרך לדור של תלמידיי, ללמדם שאפשר וצריך להיאבק, שאסור להוריד את הראש ולהגיד "אמן" כשהדברים נוגדים כל הגיון בריא, שליחידים שמתאגדים כקבוצה יש כוח, שיש אפשרות להניע תהליכים, שחברה זה לא משהו סטאטי אלא דינאמי ונתון להשפעה.

 
 

רוצים לחיות בישראל ולא בברלין או בטוקיו

כתבו כל כך הרבה על המחאה הזו: היו מי שניסו לגמד אותה ו"להשטיח" אותה, להשתמש במטאפורות זולות ולהגיד שהיא מובלת על ידי "דור הסושי והנרגילה", להגיד ש"החבר'ה המפונקים מתל אביב התעוררו", ש"העם יצא להפגנה כדי לקבל שלמה ארצי חינם", ש"מחאה לא צריכה להתנהל ככה עם גיטרות ואהבות שפורחות בין האוהלים". ואני אומרת: מה זה השטויות האלה? מי קבע איך צריכות להיראות מהפכות?

 

אני דווקא גאה על כך שהמהפכה הזו מעבירה את המסר מבלי להיות אלימה ותוקפנית. למהפכה הזו יש רוח אחרת כי לא מנהיגה אותה אף קבוצה "מסודרת", אף "מפלגה מטעם", היא באה מהעם על שכבותיו השונות, יש בה נשים וגברים, מבוגרים וצעירים, דתיים וחילוניים, הומוסקסואלים והטרוסקסואלים, הדור "הצעיר" והוריו ואחיו הקטנים ויש גם עובדים סוציאליים ורופאים ומורים ויש גם שוטרים שמנועים מלהפגין אבל כבר שמענו שרבים מהם בעד בחצי קריצה.

 

ויש את הצעירים הישראלים בברלין שהקימו אוהל הזדהות עם סימן שאלה ענק ששואל: למה עלינו להרחיק כדי להצליח לחיות? ויש הורים של אנשים בני גילי שילדיהם נסעו לארצות הברית, ליפן או לאנגליה כדי לחיות חיים אפשריים יותר והם מתגעגעים אליהם ורוצים שיחזרו ויחיו טוב גם כאן.

 

 
המאהל בירושלים. סולידריות בעידן של אינדיבידואליזם
 המאהל בירושלים. סולידריות בעידן של אינדיבידואליזם   צילום: יונתן גונן 
 

המדינה שלנו וזכותנו לבוא בדרישות

 

אין שיעור אזרחות טוב ממה שקורה כאן ועכשיו על מנת להעביר לתלמידים את המסרים שאנו כה חפצים ללמדם. אף ספר לא יסביר זאת טוב יותר. זהו רגע מכונן בחברה הישראלית שמעורר גאווה ואחדות בקרב המונים רבים ומחלחל גם לדורות הצעירים

 

המדינה הזו היא שלנו. כמי ששירתה בצה"ל ותרמה את תרומתה למדינה כמו רבים מחבריי ורבים מקוראי הטור הזה, אני חושבת שזכותי-זכותנו לדרוש לחיות פה טוב. אין כל רע בדרישות בסיסיות כמו ללמוד, לגדל ילדים, לבנות בית. מגיעה לנו הזכות "לרדת להורים מהצוואר" שהרי בלעדיהם קשה מאוד לצעירים להתקיים כאן. אנחנו בסך הכל דורשים את היכולת להתקיים בכוחות עצמנו, להיות עצמאיים, לא להילחם כל כך הרבה כדי להשאיר את הראש מעל המים, להתפנות לדברים נוספים, או במילה אחת לא גסה: לחיות.

 

לאן תוביל המחאה הזו? האם במבחן הזמן אכן נוכל לקרוא לה "מהפכה"? את זה עוד נגלה בהמשך אבל את מה שהיא עושה כעת, עכשיו, בזמן אמת, לי, לרבים מאיתנו, איש כבר לא יוכל לקחת כי המחאה הזו מחזירה את הכוח לחברה בעידן של מימוש עצמי ואינדיבידואליזם.

 
 
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
 
תגובות
הוסף תגובה0 תגובות
הוספת תגובה
מאת
 
נושא
 
תוכן
 
 
 
 
תודה! תגובתך התקבלה.
התגובה תתפרסם בכפוף לתנאי האתר.
 
 
 
 
 

כל הזכויות שמורות 2011 © נענע 10 בע"מ
 
 
 
 
כל הזכויות שמורות © Nana10 בע"מ
Video powered by