בערוץ
 
 
 
 
 
 
 
 
שורקים בחשיכה 
 
 
יוסי גורביץ

יום הזיכרון לרצח רבין הופך לחג של קירוב לבבות, ומשכיח את העובדה שמלאכתם של רוצחיו טרם הושלמה, ושהם לא נחים לרגע

 
 
 
 
 
 
 
 
 
אבא שלי הוא דתי לאומי. כשהוא שמע שהטור הזה ידון ברצח רבין הוא אמר לי "לא חבל? זה פאסה". בחוגים שלו אומרים דברים גרועים יותר: מדברים על צדקתו של הרוצח, יגאל עמיר, המוכחת בדיעבד על ידי כשלון הסכמי אוסלו.

רבין האיש לא היה מעניין במיוחד. רבין הפוליטיקאי לא היה מוצלח במיוחד. אבל רציחתו - לא "מותו", הוא לא מת מהתקף לב - היא הדבר החשוב ביותר שקרה בישראל בעשורים האחרונים.

רצח רבין היה שיאו של מרד דתי-ימני כנגד ממשלות ישראל הנבחרות. אנו סבורים, בטעות, שאחינו חובשי הכיפות הסרוגות נאמנים למדינת ישראל. הם לא. מדינת ישראל היא עבורם "ראשית צמיחת גאולתנו", שלב ראשון להבאת המשיח. המדינה היא גולם, שממנו יתפתח הפרפר של מדינת ההלכה. החילונים הם "חמורו של משיח", ותפקידם בהבאת הגאולה הוא הבנייה החומרית של המדינה. מישהו צריך לעשות את העבודה השחורה. ואסור שיקום חמור שיפריע יותר מדי, ושימסור, חס ושלום, את האדמה הקדושה.

וכך נבחר רבין כמטרה. חילוני מובהק שלא התנחמד ולא חסך במילים, וויתר על חלקים מהארץ המובטחת. כעת כל ראשי המחנה הדתי מתכחשים להסתה. הם טוענים שלא היתה כזו, או שהם מפילים את התיק על אבישי רביב. אבל שבועיים לפני הרצח, במעבר החציה שליד ביתי, עמדו צעירים מן הישיבה הסמוכה ושרו: "בדם ואש את רבין נגרש".

הם לא היו שם במקרה, אלא נשלחו על ידי הישיבה שלהם. לישיבות אסור כמובן לעסוק בפוליטיקה, ולכן פשוט מכריזים על "יום חופש" ומביאים אוטובוסים שיקחו את התלמידים למקום הבילוי שלהם, שמסתבר כהפגנה.

אני בוגר ישיבה. ראיתי את ההפגנות הללו. צפיתי בריקודים אחרי שבן שימול ירה את הטיל שלו והרג פלסטיני חף מפשע. שמעתי את השירה "יתפו-יתפו-יתפוצץ המסגד, ושם נשיר שיר חדש, וכהנא יעלה". וכשערכתי סקר פוליטי בקרב בני השכבה שלי עבור עלון הישיבה, ראש הישיבה גנז אותו: אחוז נכבד מדי הודיעו על תמיכה ברב מאיר כהנא.
 

הקשר: השתיקה

 
האם אנחנו זוכרים את זה? האם אנחנו מדברים על זה? אנחנו לא מדברים על כך שהתגובה הראשונה והספונטנית של צעירי בני עקיבא ששמעו על רצח רבין, כשהיו במסע לפולין, היתה לפרוץ בריקודים. אנחנו לא מדברים על התגובות בנוסח "הרוצח הגזים, אבל הוא בעצם צדק"; על התמיכה הנרחבת באלימות פוליטית, אותה אלימות שמתחילה בהפיכת דוכנים בשוק בחברון, מסתיימת בירי במנהיגה הנבחר של הרפובליקה הישראלית.

אנחנו לא מדברים על שתי המחתרות הדתיות מראשית שנות החמישים; על הקנאי הדתי שהשליך רימון לעבר שולחן הממשלה בכנסת ופצע את גולדה - ושנים רבות אחר כך רץ לכנסת תחת הסיסמה "נוער נוער נוער".

על האיש שדקר את ח"כ מאיר וילנר, על מלכיאל גרינוולד ו"ריח הגופה שעלה באפו", גופתו של ישראל קסטנר; על נסיונו של דב שילנסקי לפוצץ את משרד החוץ בעת פרשת השילומים; על האגרוף בבטנה של שולמית אלוני; על כוס התה הרותחת שהוטחה בפרצופה של יעל דיין; על הנסיון לפגוע בבנימין בן אליעזר לפני רצח רבין ולדרדר את יוסי שריד לתהום לאחריו; אנחנו לא מדברים על מגפת הצתת הכנסיות, ומזמן הפסקנו לדבר על רציחת פלסטינים.

באמת, למה להביט אל התהום? למה לבחון את ההסטוריה של האלימות הפוליטית הישראלית, שכולה ימנית? מוטב להדחיק. מוטב לשרוק בחשיכה: מוטב לדבר על "מוות" ולא על "רצח", מוטב להזדעזע כאשר מזכירים שהרוצח היה ימני חובש כיפה, מוטב לדבר על "מורשת רבין", להפוך את יום הרצח לפסטיבל נוסטלגי, להאזין לדבריה הדביקים של הנכדה ולדבר על כיבוש ירושלים במלחמת ששת הימים. למה להעכיר את האווירה בדיבורים על החשש מן האלימות, שתמיד מובלעת אבל תמיד נוכחת?

אנחנו שורקים בחשיכה. אבל האם השריקה תרחיק את המפלצת?

יוסי גורביץ הוא הסטוריון ופובליציסט
 

עוד טורים של יוסי גורביץ

 
 
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
 

כל הזכויות שמורות 2011 © נענע 10 בע"מ
 
 
 
 
כל הזכויות שמורות © Nana10 בע"מ
Video powered by